התבנוננתי בשעון, יפה הוא, נדהמתי איך המספרים משנים את ערכם,
מ7 ל8 מ5 ל6, קופצים, משנים תנוחה, נעלמים.

בראש היה קונצ'רצטו של ליסט, 4 פרקים, בלי הפסקה בינהם, חשבתי
על מה שעברתי, על הזיכרונות שלי, הייתה שם הפסקה? לא היה
צורך.
התבוננתי - אנשים עוברים, בכל מקום, עוברים, נמלים קטנות,
אוספים מזון ומעבירים, רצים למקומות, מחשבות רצות, כל הזמן,
מרתון, ומה אני עושה, מחפש אישה יפה, שופעת, אני מבולבל, הכל
באי-סדר, הכל לא מובן, לא סכמתי ובעצם כל כך מובן ובנאלי.

בגיל 8 לא דיברתי, בכלל לא דיברתי, שתקתי, בקושי אכלתי גם, חלש
הייתי, פאסיבי, מיסתורי, הוריי דאגו, התרוצצו מפסיכולוג
לפסיכולוג, נמלים קטנות, בסוף הביאו אותי לפסיכולוג זקן ומלומד
שיאבחן אותי, אהבתי את האישונים שלו את העיניים שלו, שחורות
כאלה, גסות ושחרות, הוא התחיל לדבר, רק פתח את הפה ומלמל משהו
מתוחכם וקיטשי, ואני בהיתי בעיניו השחורות והריקות מתכלית
לא סבלתי אותו.

בגיל 16 אני מאוהב, המילה שהתקשרה לאהבה, להתאהבות נשמעה בעיני
כל-כך בוגרת, כל פעם הייתי מוצא את אהבותי עם ספר אחר, מדפדפת,
דף אחרי דף, באיטיות הייתה מעבירה את ידה הלבקנית והקלילה אל
שפתייה המצומקות והקרירות, טובלת את אצבעותיה ברוק, וחוזרת אל
הספר ומדביקה את אצבעותיה אל הדף בתקווה שזה ידבק ויתן לה את
האפשרות להעביר את הדף, את המחשבה. הייתי סוקר אותה כל פעם
במעשה המעייף הזה, כל הזמן.

שנה אחרי, אני יורד במדרגות הנעות אל הרכבת התחתית, עמוק היה
המרחק עד לתחילת הרציף, אנשים עולים ויורדים, המוני איש, רצים
למקומות, מחשבים משהו, נמלים קטנות, לפני עומדת אישה, על פי
מבנה שערה הייתי מתאר כי בת 20 היא, אמנם אם היו אומרים לי 25
גם לזה הייתי מוכן, מריח את הבושם על העור הטהור, שופעת היא.
המדרגות התיישרו, נתקלתי ברצפה של הפלטפורמה, והמתנתי עד להגעת
הרכבת,התיישבתי.

הייתי רוצה למות עכשיו, והיא, היא תבוא להלוויה שלי ותבכה.