הם נופלים אחד אחרי השני
כאילו הם מטרות  נייחות
פגיעה, פציעה, דימום מוות.
חיים שלמים עברו אבל  בדקות ספורות נגמרו.
לא הכרתי ולא אכיר אותם
ועם זאת ליבי מרגיש את כאבם .
וסכין מעלה בי צלקות ישנות וחדשות.

לא אוכל  להסביר
לא אוכל  לדעת
מתבוננים מבעד לעדשה בסיפורי החיים
מתבוננים אך  לא רואים  היכן הוא נמצא
איפה הוא, אלוהים.

והאם טוב להם  שם, נזכרים בנו כמו שאנחנו  בהם
השכול  נועץ  בהם בשיניים בשרניות לוקח ולוקח ולא מחזיר דבר
כמו בנו?

ושאלה אחרונה לפני דקת דומייה, קול  צפירה חדה
חזקה חודרת לעורקיי, והדמעה זולגת מעיניי.
למה?
לכל  איש יש שם, לכל איש יש חיים מאחוריו
לנו  יש סיפור מאחורינו.
ומה להם יש? מוות המחכה מעבר לפינה.
אז רק שאלה אחרונה.
למה?