היום אחרי העבודה עברתי דרך הדשא הגדול וראיתי איך מכינים הכל:
את אורה עם סידורי הפרחים, את הבנים מרימים את הסככות, ואת
יוסי מתאמן עם הילדים לקראת הקטע שלהם בעוד יומיים. מדהים איך
פתאום הבנאדם הקר הזה נראה כ"כ חמוד עם הילדים, כובש בכוח את
חיוכו.
ראיתי גם שהניחו את המשואה, יציקת ברזל שחורה וגסה, מתחת
לתותים האהובים שלי. שוב הם ישרפו כמו בכל שנה.
בערב מתקבצים כל החברים ומרכינים ראש ביחד בשתיקה, כמו בתיאום
טלפתי. נראה לי שיש להם חוש שישי אחד לשני מרוב השנים של חיים
משותפים.
בצפירה אני מתהפנטת, בשקיקה מתבוננת באש מלחכת-חורכת את קצות
עלי עץ התות המגיעים-לא-נוגעים בה, בלהבה. והיא מצידה מאירה את
הפינה הזו באור יקרות.
אני, עומדת מאחור, מתבוננת באור הזה מסתנן דרך שערות ראשם של
החברים. עדיין מקובצים.
שם, בדשא הגדול.