לנ.

פעם אחת, לפני לא כל כך הרבה שנים, בארץ אחת חמה, הייתה נסיכה.
היא הייתה יפה מאוד, אפילו שלא הייתה בלונדינית ואנרוקטית, כמו
שהיה מקובל למדוד יופי באותה ארץ. היא גם הייתה חכמה מאוד ולא
התביישה בזה - אפילו שיש נסיכות שמעדיפות להעמיד פני טיפשות
כדי למצוא נסיכים. היא מאוד אהבה לקרוא ולכתוב ולראות סרטים.
הייתה לה גישה אופטימית לחיים, עם קצת אירוניה. היא נולדה בארץ
קרה מאוד ועברה לגור בארץ החמה כשהייתה ילדה. היא הייתה נסיכה,
אבל לא מושלמת; היא הייתה מעשנת, אבל רק מעט מאוד.
הנסיכה הייתה תלמידה לפסיכולוגיה ולכן הלכה לעבוד במקומות של
עזרה לאנשים. כחלק מזה היא הלכה להיות חונכת - שזה מין משהו
בין טיפול לסתם עזרה לאותם אנשים, שבמקומות מסוימים קראו להם
'נפגעי נפש' ובמקומות אחרים קראו להם 'פסיכים' או 'משוגעים'.
אחד האנשים שהיא פגשה בתור חונכת היה בחור אחד, שלא חשב את
עצמו נסיך. הוא היה, אולי, חכם והיו לו עוד כמה תכונות טובות,
אבל הוא לא היה גאה בזה - כי הוא היה פסימי ולא ידע לקבל את
עצמו. הוא היה בחור מאוד מאוד בודד, שהצליח לאבד איזו נסיכה
אחת בחייו. ברגעים מסוימים, הבחור הזה היה הופך לדרקון ופוגע,
בעיקר בחפצים, אבל לפעמים גם בבני אדם (כמו באותה נסיכה שהייתה
לו ואבדה). זה רק הגביר את ההרגשה הרעה שלו. הוא הצליח לפעמים
להרגיש טוב, אבל בעיקר ליד ילדים כשהוא הקריא להם משהו (פעם
הנסיכה אמרה לו שהוא בטח היה שמח לחזור להיות ילד בעצמו).
הנסיכה פגשה אותו בדרך כלל פעמיים בשבוע והם היו הולכים לכל
מיני בתי קפה ולפעמים סתם הולכים. הבחור היה אוהב לדבר איתה
ולהסתכל עליה. הם דיברו על כל מיני דברים, כולל על דברים שהוא
כתב (יותר בעבר, כשהבחור עוד חשב שהכתיבה שלו שווה משהו).
הנסיכה חשבה שיש לו כשרון, אבל הבחור, שכל כך רצה להאמין בזה,
כבר לא ממש הצליח לחבר יותר משלושה משפטים בלי שנגמרה לו
הסבלנות והתייאש מהכתיבה.
לפעמים היה קשה לו עם האירוניה שלה (שלעיתים הייתה בשבילו קרה
מאוד, כמו הארץ בה נולדה הנסיכה) ועם זה שהנסיכה לא שיתפה
פעולה עם הפסימיות שלו והבדיחות שלו על עצמו. אבל הוא אהב
להפגש איתה ולדבר איתה, כי זה נתן לו סיבה לצאת מהבית וגם נתן
לו תחושה שיש איזה מישהי (ועוד נסיכה כל כך שווה) שאכפת לה
ממנו ורוצה להקשיב לו. היא חשבה שהוא צריך פחות להיות תלוי במה
שיגידו לו מבחוץ איך הוא נראה וכאלה ויותר להרגיש חזק מבפנים.

ואז הבחור הבודד התחיל, לאט לאט, בלי לשים לב, להתאהב בנסיכה
(למרות שהיא עישנה לפעמים - מה שהוא לא אהב, אבל הבין את הצורך
שלה). הוא כמובן ידע שאין לזה סיכוי, אבל כנראה שהוא היה רגיל
לחפש אהבה דווקא במקומות האלה - וכבר לא האמין שבכלל הוא עוד
יאהב מישהי אי פעם. הנסיכה ניסתה להתמודד עם זה, אבל הרגישה
יותר ויותר לא נעים עם התחושה שהיא יושבת עם מישהו שיותר רוצה
לשאול אותה שאלות עליה מאשר לדבר על עצמו (ולא שהוא לא אהב
לעשות את זה - הוא היה בכלל לא רע בהתעסקות עצמית אובססיבית
ובחיפוש אחרי הגדרות, לפעמים גם פסיכאטריות, מה שהנסיכה חשבה
שרק פועל לרעתו.) היא לא רצתה לספר לבחור אם יש לה איזה נסיך,
כי היא לא חשבה שהיא צריכה לדבר על דברים כאלה איתו, אבל היא
הייתה מסוג הבחורות שאם לא היה להן באותו רגע אז בטוח יהיה להן
פעם נסיך.
כשהיא הייתה נסגרת מפניו, הבחור הבודד הרגיש יותר בודד. הוא
היה מסוג האנשים שנוטים להרגיש שלאחרים יותר טוב ממנו ושרק
אצלו הכל נדפק - למרות שזה היה ממש לא נכון. הנסיכה הייתה מסוג
האנשים שהוא כל כך רצה להכיר ולא הצליח והוא לקח את זה למקומות
הקבועים אצלו שקשורים לכמה הוא לא שווה כלום וכו' - אפילו
שהנסיכה בכלל לא חשבה עליו כאלה דברים. חוץ מזה שאולי, באיזה
מקום מוזר, הוא נמשך אליה דווקא בגלל שידע שזה חסר סיכוי.
בסופו של דבר, הם הפסיקו להפגש. הנסיכה המשיכה ללמוד, המשיכה
לתואר שני, התחילה לעבוד בתור פסיכולוגית, התחתנה וכל זה.
לפעמים, אבל ממש רק לפעמים, היא חשבה עליו וקיוותה שהוא מרגיש
יותר טוב. אולי היא לפעמים התקשרה או כתבה לו משהו, אבל לא
בטוח.
והבחור הבודד? הוא היה די אובססיבי לגבי הנסיכה וכבר חשב איך
הוא הולך ומחפש אותה, כמו שלפני כמה שנים הוא חיפש את הנסיכה
שאיבד. אבל הוא הבין, כמה שזה כאב, שאין טעם לזה כי אי אפשר
למצוא נסיכה שלא רוצה שימצאו אותה. הוא מצא איזה מקום שהוא יכל
להקריא לילדים ולשחק איתם והתחיל להרגיש יותר טוב עם עצמו ואף
חזר לכתוב ופתאום הבין שגם הוא יכול להיות נסיך ולא הפך עוד
לדרקון ויום אחד הוא מצא איזה נסיכה משלו וחי איתה באושר
ועושר.
או שלא.