זאת הסיגריה האחרונה השלישית שלי. בסיגריה האחרונה הראשונה
שלי, הבטחתי לעצמי שאני אפסיק לעשן. בשנייה אמרתי לעצמי, שאם
זאת הפעם האחרונה שאני מעשן, אז לפחות ליהנות מזה עד הסוף.
בשלישית הזמנתי בירה, וחייבים לעשן כששותים. אז זאת הסיגריה
האחרונה שלי באמת.
רמי קורא לי אל מחוץ למועדון, הפנים שלו חיוורות, העיניים
קופצות בהתרגשות, בחצי חיוך הוא פונה אלי.
"אתה לא תאמין מה ראיתי עכשיו" הוא מנסה להרשים אותי עם איזה
שתי בחורות שהתנשקו? או איזו בחורה שהיה לו קטע איתה פעם?
"נו, מה קרה?" אני מנסה לגמור עם זה כמה שיותר מהר. הסיגריה
האחרונה שלי הולכת ונגמרת, והבירה שלי הולכת ומתחממת מכל
הגופות המזיעים שרוקדים מאחורי הקיר שאנחנו נשענים עליו, מי
כדי להשתחרר, מי כדי למצוא זיון.
אני מקווה שלא נתחיל לשחק במשחקים המפגרים של "לא, תנחש" שיש
לו נטייה להיכנס אליהם מפעם לפעם, אבל אני שמח לגלות שאנחנו
הולכים ומתקרבים לנקודה, גם אם באיטיות.
"בנאדם, אני לא בטוח שאני צריך לספר לך את זה, זה לא בדיוק
ענייני, אבל..." החבר הזה שלי יודע איך לבנות דרמה. אבל הוא
כבר מכיר את ההשפעה שיש לכשרון המשחק שלו עלי, ומפסיק עם זה
לפני שאני מתרגז.
"אוקי. אולי עדיף שתשב". אולי באמת עדיף. זאת לא הבירה הראשונה
שלי, אולי הרביעית, ואני באמת מרגיש קצת מסובב, מרחף כזה.
בעצם אני לא מרגיש כל-כך טוב. אני אומר לרמי שיניח לי לשנייה,
המילים נחנקות במאמץ לשמור את הבירה וכל שאר הפויה בבטן.
אני מתיישב על המדרגות שליד המועדון, שבאנו אליו בניסיון
להעביר את השעות המתות עד ליום ראשון, אז אנחנו צריכים לחזור
לצבא, בלי בעיות, בשמחה.
רמי לא סובל לראות אנשים מקיאים. הוא מפטיר איזה "איכס" קטן
ובורח למעלה, לא משאיר אותי בדיוק על קוצים, לא ממש מעוניין
לדעת מה היה לו לספר לי, כרגיל מצפה לאיזה גילוי טיפשי על
אנשים שאני מכיר, אבל שלא ממש אכפת לי מהם.
הרגשת הבחילה מתחזקת, אני מרגיש את הקיבה שלי מתעוותת, ניסיון
נואש לפני שהיא מרימה ידיים. אני רץ אל המדרכה, נשען על תחנת
אוטובוס ומנסה לנשום אוויר צח, אפילו שאני באמצע תל-אביב,
והעיר הזאת ראתה אוויר צח בפעם האחרונה ב.1950-
המתכת הקרה שעומדת צמוד למצח שלי עוזרת לי להירגע, בנשימות
יותר ויותר גדולות אני משתלט על הבחילה.
ההרגשה המגעילה בכל הגוף עוברת לאט לאט, ואני עושה את דרכי
בחזרה למועדון, לבלות עם כל האנשים האחרים שנורא מנסים ליהנות,
והם נורא נורא שמחים, באמת שכן. באמת. בטח.
אני מתעצבן קצת בהתחלה מלראות את כל האנשים האלה, פריקים בני
14 בחולצות של איירון מיידן, וכוסיות בנות 12 עם מכנסי עור,
זונות.
אבל לאט לאט אני מצליח להתעלם, כמו תמיד, מההוויה הכוורתית
שעוטפת אותי, שמנסה לשכנע אותי להיכנס לתוך זה ראש קדימה,
לשכוח מה אני באמת רוצה לעשות, שזה לשבת ולשתות ולהעביר את
הזמן, רק לא לחשוב ולא לחייך, כי באמת שאין לי כוח לכל המשחקים
האלה, הזיופים הקטנים שהם האנשים שמקיפים אותי, בזמן שאני
מדליק את הסיגריה האחרונה שלי לאותו ערב.