"אבל אני ממש אוהבת אותה!" היא מחייכת. אני עוד רטוב מהריצה
בגשם למסעדה. פברואר בתל-אביב, חורף וקר. בפנים נעים.
אני מהנהן ומלטף את השיער הרטוב שלי.
"כן..." אני אומר
"היא פשוט מדהימה וכזאת כיפית - אף פעם לא הרגשתי ככה ואני ממש
מתגעגעת אליה. התחושה המדהימה הזאת של..." חיוך ענוג מתפשט על
פניה. אני מחייך.
"כן" אני אומר "אני מכיר את זה. כולם אומרים את זה"
"ומה אתה חושב עליה?"
"המממ..."
"נו..."
"טוב תראי - אני יודע שאולי יש שם את הברים הכי טובים, אולי יש
שם את השופינג הכי טוב, אולי יש שם את המויזיקלס הכי טובים ואת
ההצגות הכי טובות, אולי יש שם את המסעדות הכי טובים והמועדונים
הכי מדהימים אבל..." אני משתהה. היא מרימה גבה.
"אבל - בסוף - כשאתה מסתכל על זה באמת - ניו-יורק היא עוד
עיר"
היא פורצת בצחוק.
"מה זאת אומרת 'עוד עיר?'" היא אומרת "כמו באר-שבע?"
"קצת כמו באר-שבע" אני עונה ומחייך "גם באר-שבע זאת עיר ואם
בישראל"
"טוב, אתה לא באמת משווה בין באר-שבע לניו-יורק"
אני שותק.
"מה כבר יש בבאר-שבע? שניים וחצי פאבים ודיסקוטק?"
אני שותק. מלטף את השיער שלי שהתייבש קצת.
"בניו-יורק זה החיים האמיתיים - זה הכל בע-נ-ק. באר-שבע זה...
באר-שבע זה... טיפה בים!"
טיפה בים - אני תוהה איך עיר מדברית היא טיפה בים אבל לא אומר
כלום.
"מה חסר בבאר-שבע?" אני שואל "יש לך שם פאבים, מסעדות, בתי
קולנוע, קניונים, דיסקוטקים אפילו תאטרון יש. אז נכון, אין שם
גורדי שחקים ענקיים ואין עשרות הצגות ופאבים ומסעדות וחנויות
אבל עדיין יש מספיק דברים כדי שאפשר יהיה להנות ולגור
בכיף..."
"נו באמת! אז למה אף אחד בעולם לא מדבר על באר-שבע וכולם
מדברים על ניו-יורק?"
אני שותק.
"לא חשוב. היית באמצע סיפור - סיפרת שהיית בסנטרל פארק פעם אחת
ו..."
"אה" אני אומר ומיישר את הגב.
"הסתובבתי שם פעם בסנטרל פארק ופגשתי שם מישהי שעובדת שם.
שאלתי אותה כמה זמן היא עובדת בסנטרל פארק והיא ענתה לי שלוש
שנים. אז אמרתי לה - את בטח שומעת את זה כל הזמן אבל - 'לאן
הברווזים עפים כשהאגם קפוא?'"
היא מחייכת למשמע השאלה.
"אז מה היא אמרה לך?"
"היא אמרה לי שהם עפים דרומה וכשהם חוזרים באביב הם עושים
ילדים"
היא מחייכת.
"תשובה טובה" היא אומרת "אתה אוהב את התפשן אני מניחה?"
"כן, זה אחד האהובים עליי."
"קראת ספרים אחרים של סלניג'ר?" היא שואלת
"קראתי את כולם - אבל הם לא טובים כמו התפשן. את יודעת שהוא
חי?"
"סלינג'ר? כבר לא"
"חשבתי שהוא חי"
"הוא נפטר לפני כמה שנים"
אני שותק. מעכל. שולח יד מקרית לשיער שלי ומגלה שהוא יבש. אני
מתחיל להרגיש כאילו אני נחנק פתאום. המלצר מופיע עם המנות
שלנו.
"סליחה אני שנייה בשירותים" אני ממלמל
"אני מתחילה לאכול - אני מתה מרעב"
"אין בעיה... בתאבון" אני אומר ומתרומם בקושי. אני רץ
לשירותים, סוגר את הדלת ומקיא. מתיישב על הרצפה ומתחיל לבכות.
אחרי שתי דקות אני מכריח את עצמי להפסיק. אני קם, שוטף את
האסלה, שוטף פנים ומרטיב שוב את השיער. אני מוודא במראה
שהעיניים שלי לא אדומות וחוזר לשולחן. המנה שלה כבר חצי
אכולה.
"את יודעת" אני אומר "את יודעת למה מדברים על ניו-יורק ולא על
באר-שבע?"
היא מרימה מבט מהצלחת - מופתעת.
"לא....למה?"
"מה שעושה את ניו-יורק אלו הסרטים שעשו עליה, והספרים שכתבו
עליה והסיפורים שסיפרו עליה. כשאתה הולך בניו-יורק אתה לא הולך
בעיר, אתה הולך בכל הסרטים והספרים והסיפורים שאתה מכיר, ואתה
מרגיש כאילו אתה עצמך חלק מהם. זה מה שעושה את ניו-יורק למה
שהיא"
היא מהנהנת.
"תאכל, האוכל מתקרר"