אומרים לי למהר, ואז מאשימים אותי, שאני, כמו כולם, לוקח ביסים
גדולים מידי ולא לועס מספיק. אם לא שמנו לב, אנחנו אוכלים את
העולם.
רוקדים רק מול המראה, שרים רק במקלחת ומדברים בכל מקום.
מגיעים לנקודה בה מפסיקים לנקד את המילים, ובאותה נשימה מבינים
איך עובד עניין הפיסוק, ומתי לוקחים נשימה.
כבר לא יוצאים החוצה ביום יפה, וגשם קורא לנו לנשום את האוויר
הקר.
הניגודים מושכים אותנו בצבעים מבריקים, אני משפשף את העיניים,
מסתכל לכיוון השמש ומתעטש להנאתי.
אין ערך לכסף במקום אליו אני הולך. בגדים מיותרים ועיניים לא
אומרות כלום. זיעה היא דרך לקירור, שיער לחימום וריסים להגנה
עצמית.
גם שם לגבות אין ערך ברור, אבל אומרות הרבה מבחינה אסטטית בדרך
המעוותת שהתרגלנו אליה.
יש לי צחוק שנקטע בבת אחת כשנגמר הצורך.
יש לי בכי שלא נקטע כשיש צורך,
ודמעה מתועדת אחת מדי שנה.
אני אינני דתי בשום צורה, דרך או אופן.
אך זוהי תפילתי.