כמעט כל שבוע
כמעט כל שבוע אנחנו נפגשים.
לא מדברים הרבה, אבל נמצאים אחד עם השני.
את מרבית הדיבורים אנחנו עושים באינטרנט, כשאנחנו רחוקים

זה אבסורד לחשוב ככה, שכשאתה קרוב לבנאדם,
אתה רואה אותו אבל לא יודע על מה הוא חושב כי אתה לא מדבר
איתו.
וכשאתה רחוק ממנו, אתה מדבר איתו על הכל,
אבל אתה לא רואה אותו ולא קורא את סימני הגוף שלו..

אני כל הזמן חושב על זה שאולי הגיע זמני ללכת ממך.
ללכת ממך כי קשה לי.
אני לא מסוגל לחשוב עלייך, כי זה עושה לי רע.
אבל הבעיה היא שלא לראות אותך ולא לדבר איתך, עושה לי עוד יותר
רע.

מצב חסר פיתרון.
אני נגד הנתק. נגד בצורה מוחלטת.
זה לא אני, אני לא כזה.
לעזוב.
לעזוב זה הפיתרון הקל, הפיתרון הטיפשי שרק העצלנים עושים.

אבל מצד שני, יש כל כך הרבה כאב בקשר הזה.
הכאב הזה הוא חד צדדי.
רק שלי.
אני יודע שלך לא כואב...
לא כואב כי אין לך את אותה ההרגשה כמו שלי.
את לא חושבת עליי בכל דקה.
את לא מתעוררת באמצע הלילה עם זיעה קרה כי היה לך סיוט עליי.

אני יודע שאת לא בוכה עליי כי אין לך על מה.
את לא בוכה עליי כמו שאני עלייך...
את לא מרגישה כלפיי את מה שאני מרגיש כלפייך.

ואת גם לא יודעת מה את מפסידה.
אני לא יודע כבר אם תביני את זה או לא.
רק אני מבין מהו ההפסד כאן.
כנראה שבסופו של דבר זה ישבור אותי. ההמתנה לדבר שלא יקרה.
גם החומות הכי חזקות נסדקות ונהרסות בסוף.
זה הכל עניין של זמן.

הפתרון הקל הוא להעיף את הקשר הזה לעזאזל.
כמה חבל שאני חזק.
אם הייתי חלש זה היה כבר מסתיים...

לא רוצה לראות אותך נפגעת.
אבל גם לראות אותך שמחה, ולא בגללי, זה לא ממש מהנה - את
יודעת.

אני יודע שבסוף יקרה משהו דרסטי, לטוב או לרע.
זה הכל עניין של זמן.




מכתב שלא יישלח לעולם.
עידו.