מראה עינייך, עיניים שלא השתנו לעולם, מטריד אותי. את מופנמת
לחלוטין וחסרת אהבה לקרובים לך.

עזבת את עולמנו בלי לשים לב לנוכחים בו. אמרת, שעולמך הפך
למקום משכן של פחדים, פראנויות וכעסים.
גופך שוכב חסר משמעות, ההבעה שעל פנייך מסתירה הכל, אבל בחיוכך
ראיתי כאב עמוק.
מביטה בך מעבר למסך של דמעות, מעולם לא ראיתי ילדה כמוך, והרי,
זה מה שאת, ילדה ניצחית, ממלאה את ההגדרה כאילו הומצאה בשבילך,
עם האהבה המתמשכת לחטאים הקטנים שלך.
ילדה קפואה שכמותך, את אדישה לגמרי לאהבתנו...
בסך הכל רציתי לגעת בך, לראות איך מרגישה ילדה ניצחית... ואת?
נעלמת.

שתיתי את כאבך והרוותי את צמאוני המזוהם, ועכשיו, מאוחר מדי
להשקות אותך בעזרה.

בהיתי איתך. את כל מחשבותייך אני זוכרת...

               חבל שאת לא שומעת את זה, כי עכשיו יש לי
אומץ...