קשה לי לשים סוף ליום הזה.
העייפות המתחילה להשפיע בחמש לפנות בוקר
והמחשבות על ליל אמש לא מרפים.
האם עשיתי את הדבר הנכון, האם יש לי, או אין לי
סיבה לחוש אשמה.
והאם צדקו מי שאמרו שאני צריכה קודם לסלוח לעצמי, ושהכאב הוא
תוצאה של הפעם הראשונה בה אני עומדת על שלי?
והחלטתי לבד, והייתי חזקה קצת, וזה חדש לי.
ולא ידעתי איך להתמודד עם ההשלכות של זה
ועם הכאב הגדול שבכעס שלך עלי.

אני אוספת את כל הדברים שלך לתוך שקית
וחושבת עליך.
אתה לעולם לא תבין אותי, למרות שחשבתי שאתה היחיד שמבין.
אבל איש, כנראה, לעולם לא יבין...

ליל מנוחה.