תביט
ככה אנחנו נראים במראה
ככה אנחנו נראים בתמונות תקריב
זו האדישות
שמכסה את העיניים
מבקשת מחילה
מכול השנאה והצער
עשן של סיגריות, סרטים זרים
לא הכרנו אחד את השני
עד שנלחמנו פנים אל פנים
מאחורי הגדר
אומרים שיש זמן אבוד
יכול היה להיות לנו יותר טוב
אם היינו מכירים בערכו
מול חופים רחוקים
ידענו להתקיים בלי פחד
אבל כאן, מול בית אבנים
לא ידענו איך לזוז
בלי לזרוק מעצמנו את המטען
תביט
כמה טיפשים היינו
משם באה השנאה
משם באו הכאבים
בקניונים גדולים, איבדנו את הדרך יציאה
לאן הלכו כול הסיפורים
התמונות שחור לבן, שרצינו
להיות חלק מהם
סרטים שלא ידעו את הרע
בסוף אנחנו נלחמנו בעצמנו
כמו שניים, שלא הבינו את הכללים
ואולי ידענו יותר מכולם
אלה שמסבירים לנו, מי צודק ומי לא
זוכר את המראות ההם
הרס ואש שבוערת
משם באנו, ואתה לא ידעת לומר דבר
גם אני לא ידעתי לשאול
מה זה העבר שלך?
לעיתים הוא היה מונח על שלי,
לעיתים האדישות לקחה אותנו רחוק מכול בית
כאילו שמרנו על משהו, רק שכחנו איך
כול אחד יכול להלחם
כול אחד יכול למות
תביט
גם בכבישים מתים, גם בצוקים גבוהים
מן המקום ממנו באתי, מעטים חזרו
מן המקום ממנו אתה באת, איש לא הופיע להעיד
ואנחנו שניים, בתוך סבך של חוטים
מבקשים להינצל
אז ברחנו לשתיקות ארוכות, לשירים מדממים
כמו זיכרון ארוך, שלא יודעים את סופו
אתה הרי יודע
אם ניקח את האדישות ואת הטיפשות
נגלה פתאום אדם
אבל, אנחנו נכיר אותו?