אמא אמרה שלא נכניס יותר קטשופ לבית. היא צעקה עלי כי היא
גילתה למה הוא נגמר כל כך מהר. בכל בוקר הייתי אוכל קערה של
קטשופ. אבל זה רק בגלל שאין יותר שוקולד. בגלל שאחות שלי הבינה
שהיא שמנה אז היא אמרה לאבא ואמא לעזור לה להיות רזה. אז כבר
לא קונים שוקולד. היא תמיד תוקעת אותי עם כל הבעיות שלה. טוב,
היא באמת הייתה קצת שמנה. טוב אולי יותר מקצת. אבל עכשיו היא
גם נראית חולה. היא אוכלת רק חסה ואם יש, גם קטשופ. כי זה כל
מה שנכנס הביתה. אני שונא חסה. אז אני אוכל רק קטשופ. אבא ואמא
תמיד הולכים לאכול במסעדות, לי אומרים שאני קטן מדי. אני לא
יודע אם אני נראה חולה כי אני אוכל בעיקר רק קטשופ או כי אני
לא אוכל שום דבר אחר. כמעט. אבל עכשיו אני בטח אמות, לא קונים
יותר קטשופ. דווקא די אהבתי קטשופ. אני חושב שאני אלך לגור אצל
מלכה, השכנה. יש לה תמיד עוגיות. היא גם מאוד נחמדה. אני לא
מבין למה כולם אומרים לי להתרחק ממנה. העוגיות שלה כל-כך
טעימות, תמיד גורמות לי להרגיש שאני נוסע בעולם של צבעים ותמיד
שמח לי ויש המון חברים ואיכשהו תמיד אני אחר כך מתעורר ואני לא
יודע איפה אני, וכל המשפחה עומדת סביבי ושואלים המון שאלות
ואני לא יודע מה להגיד ואני רק רוצה עוד עוגייה! שמעתי שאולי
מלכה עוברת לגור רחוק מפה. שאלתי לאן, למרות שאני לא טוב
בגיאוגרפיה. אבל רק ענו לי "למקום בטוח". אני לא מבין איזה
מקום יכול להיות יותר בטוח מהשכונה הפצפונת והמשעממת שלנו. אני
תמיד חושב אם מלכה שמה ילדים בתוך העוגיות. אני חושב שכל
הצבעים האלה זה הדמיון של הילדים בעוגיות. אולי בגלל זה אמא
ואבא פוחדים, הם חושבים שהיא תהפוך אותי גם כן לעוגייה. לפחות
אחות שלי בדיאטה, ככה היא לא תאכל את העוגייה הזאת ולא תדע
שחשבתי שהיא שמנה. פעם אחת ששכבתי איפה שלא ידעתי וכולם היו
מסביב, שאלו אותי על העוגיות. התחלתי לספר אבל כולם רק היו ממש
מודאגים ולא הקשיבו לתשובות, רק אמרו שצריך לשים את מלכה בכלא.
אנשים היום כל כך טיפשים. מה, היא מכינה עוגיות טובות מדי? כבר
לא קונים את העוגיות המגעילות מהבית קפה בשכונה ליד? ככה מיכל
אמרה לי, היא החברה הכי טובה שלי ולא איכפת לי שכולם אומרים
שהיא טיפשה ועוד איזה משהו שלא הבנתי. היא סיימה בית ספר לפני
חצי שנה. אמרו לי שהיא פדלופילדית. אני צריך לשאול אותה באמת
מה זה אומר. לא הקשבתי יותר מדי לכל הדברים שאמרו לי אז בחדר
עם האור הלבן, כולם היו ממש מודאגים ועצבניים. שאלתי איזה צבע
הייתי רואה אם מלכה הייתה מכניסה את עצמה לתוך העוגייה. אני לא
יודע מי זה היה אבל אני זוכר ששמעתי מישהו אומר בשקט "כחול"
ואז צוחק לעצמו ואז אמא צעקה עליו והוא שתק. אני בכל אופן,
דווקא חשבתי ירוק. יש לה בבית מנורות מוזרות עם ציורים של עלים
שתמיד נורא אהבתי. זה עשה מין אור ירוק. הייתה לי בחילה
כשהתעוררתי כל פעם מוקף באנשים, הייתי חייב את העוגייה כדי
שארגיש יותר טוב. זה מוזר, אני חושב שפעם אחת הייתה מישהי
שנראית ממש כמו אמא ליד אמא. יכול להיות שבדקתי את זה, פשוט
אמרתי לה על הקטשופ. אז הבנתי שגם אמא וגם האישה הזאת הגיבו
באותה צורה, ביחד אפילו. כמו תזמורת, הן התעצבנו ואמרו שלא
קונים יותר קטשופ. אני חושב שראיתי כפול, כי אז גם ראיתי את
אבא עומד ליד, ליד אבא בעצם... כל החברים שלי בכתה צוחקים עלי
שיש לי משפחה מוזרה ושאני מוזר והשכונה שלי היא של עניים
ממסומסמים. לא הבנתי בדיוק למה הם מתכוונים. אולי הם ראו את
מלכה ממיסה ילד לתוך העוגיות או משהו. או אולי הם התכוונו
לעוגיות עם השומשום. אוי, לא אהבתי את העוגיות עם השומשום. הכל
נהייה לי שחור. אני חושב שהיא הכניסה את אבא של הילד מאפריקה
או משהו, כי הדמיון שלו לא היה צבעוני. הרבה דברים גדולים רדפו
אחרי אז פעם אחת זרקתי על אחד מהדברים האלה אבנים. כשהתעוררתי,
לא היו מסביבי הרבה אנשים וגם לא אבא ואמא. הייתה רק מישהי עם
משקפיים גדולות בצבע סגול ובצורה של משולשים. היה לה אודם כהה
כזה בצבע דומה והשיער שלה קצת הפחיד אותי כי הוא היה כתום כזה
וזה הזכיר לי את הצבע של הפלאפון של אמא שהיא תמיד אומרת לי
להתרחק ממנו כי הוא עושה קרינה. לא רציתי שהשיער שלה יעשה לי
קרינה. למרות שלא היה פה אף אחד חוץ ממנה, היה אור לבן. לאישה
קראו לה רינה. היא אמרה שהיא סיכופלגית. היא אמרה שהיא חברה
שלי. אני לא יודע אם רציתי להיות חבר שלה אבל רק הנהנתי רוב
הזמן, היא הייתה די מפחידה והיה לה ריח חזק של בושם של זקנות.
היא סיפרה לי שהתינוק של חנה וריקו מהבניין שליד זה שמולנו, מת
היום בשעות המאוחרות של הבוקר. אני לא ידעתי למה היא מספרת לי
את זה. הרגשתי לא בנוח. הוא היה די חמוד. אני זוכר שממש פחדתי
באותו רגע. אבל הייתי מאוד סקרן. שאלתי אותה מה קרה לו. היא
הסתכלה עלי במבט חמור, יותר מהמבט שעשתה לי המורה מירית בהתחלה
של השנה שקשקשתי לה ביומן. רק רציתי להוסיף את השם שלי לרשימה
של התלמידים בכתה. אני הגעתי לבית הספר רק אחרי כמה ימים
שהתחילו ללמד וזה לא אשמתי שאני רק בכתה א' ולא בדיוק יודע
לכתוב... הסיכופלגית אמרה לי שהתינוק מת מפציעות קשות ושאלה
אותי אם אני יודע מה זה אומר. "שההורים לא שמרו עליו מתי שהיה
במגרש משחקים?" שאלתי. אבל אז היא אמרה עם קול כזה כאילו היא
ממש כועסת אבל עדיין חברה שלי- "לא. זה אומר שהאבנים שזרקת
עליו פצעו אותו והוא דימם למוות!". הרגשתי קצת אשם. פתאום
שמעתי קול מוכר, של בכי. זה היה הקול של אמא, הסתכלתי מסביב,
ואז ראיתי מאחורי שהיה חלון שקוף לחדר ליד. אמא עמדה שם ובכתה
ואבא חיבק אותה והעיניים שלו רק נצצו. אני התחלתי לבכות. אני
לא יודע למה, פרצתי בבכי איום והתחלתי לצרוח. הדלת נפתחה ובאו
איש זקן מאוד, לפחות בן ארבעים, ועוד איזה אישה שנראתה בגיל של
מיכל. שמעתי שהאיש אמר לאבא שהוא צריך לעשות לי כמה בדיקות.
אמא לא הפסיקה לבכות ואני נעמדתי ובכעס ובכי בעטתי בכסא. האיש
תפס לי את היד חזק. זה ממש כאב. "זה כואב לי!" צעקתי, "עזוב
אותי!" אבל הוא לא עזב. אבא חיבק את אמא חזק "אמא!!!" צעקתי.
הסיכופלגית נשכה את האצבעות שלה ואז ראיתי את האישה שבאה עם
האיש שהחזיק אותי, היה לה מזרק ביד. "אוה אוה אוה!!! לאאאא!!!"
צעקתי, ניסיתי לברוח, שנאתי זריקות, אבל הוא החזיק אותי חזק.
הרגשתי דקירה. אני לא יודע מה היה אחר כך. אולי משהו התחרבש.
כשהתעוררתי, או לפחות חשבתי שהתעוררתי, כבר לא ראיתי כלום. אני
כבר לא שומע, לא רואה, לא זז. אני לא מרגיש שאני נושם. אני לא
בדיוק מרגיש. הכל מין שחור כזה. חשבתי שאולי אני מת, אבל אז
נזכרתי שאני לא אמור לחשוב. אני חושב שאני עוגייה.