[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאיר מלר
/
החיים הטובים

תארו לכם שאתם שונאים בן אדם מסוים מאוד. שונאים אותו אותו כל
כך עד שאתם מוכנים לרצוח אותו. זה יכול להיות בריון שהציק לכם
בבית הספר, מ"כ שהתעלל בכם בצבא או סתם בן אדם שרימה או ניצל
אתכם. עכשיו תארו לעצמכם שיום אחד אתם רוצחים את אותו בן אדם.
לא משהו מסובך, משחקים לו קצת בבלמים של האוטו או גורמים לו
להחליק במקלחת לשבור את המפרקת, או שקורית לו כל אחת ממגוון
התאונות האחרות שלא קשה לביים. סביר להניח שמעשה שכזה יעורר
בכם תחושת עוצמה בלתי מוסברת. מעשים מהסוג הזה נוטים לגרום
לתחושות כאלו.
עכשיו תארו לכם שיש עוד כמה אנשים שאתם ממש שונאים, שונאים כל
כך עד שאתם מוכנים לרצוח אותם. תארו לכם שגם להם קורות תאונות
טרגיות והם מוצאים את מותם בטרם עת. זה רק טבעי שיתחילו לצחוק
על זה בקרב החברים שלכם ולהגיד שלא כדאי להסתכסך אתכם כי זה
גורם למזל רע. אבל כמובן שזה רק בדיחות ואף אחד לא מתייחס
אליהן ברצינות.
עכשיו תארו לעצמכם שמדי פעם אתם הולכים עם חברים לפאב לשתות
ולפעמים כשהאלכוהול עולה לראש הם מתחילים לספר לכם על הצרות
שלהם ולהזכיר שמות של אנשים מסוימים שהם לא היו מצטערים אם היה
קורה להם משהו רע. תארו לעצמכם שבצירוף מקרים מוזר מזלם של
אותם אנשים בוגד בהם והם מוערבים באיזו תאונה טרגית שגורמת להם
לקפח את חייהם. לפעמים קורה שהחברים שלכם מתחילים להזכיר שמות
של אנשים שהם לא ממש מכירים ואחרי שבועיים או שלושה מדפק על
דלתכם שליח עם כל הוויש ליסט מאמזון או שאתם מקבלים בטעות
לאימייל מידע פנימי על מניות או שאתם נתקלים במקרה בעסקת טרייד
אין נהדרת על מכונית חדשה.
אנשים מסוימים עוד עלולים להתבלבל ולאמץ לעצמם תפישות שגויות
בקשר לתחביבים שלכם ולא פלא שתהיו מופתעים כמו שאני הייתי
מופתע כשהגעתי יום אחד למשרד ובישרו לי שמישהו שלא היה מוכן
לגלות את שמו חיפש אותי באותו הבוקר. זה לא ממש מפתיע שמחפשים
אותכם אנשים שאתם לא מכירים, ככלות הכול זה אחד מאותם האירועים
שקורים לכל אחד בחיים, אבל מה שהיה מטריד במקצת זה שהאיש לא
השאיר את שמו.
זה לא חריג שבן אדם מחפש אותך בטלפון אבל מסרב להשאיר הודעות
בתא הקולי, אבל כשמישהו מטריח את עצמו ומגיע עד למשרד שלך זה
קצת מטריד אם הוא לא משאיר לפחות את שמו.
מה שבאמת היה מפתיע בכל העניין הוא שבשש בבוקר למחרת אותו אדם
התייצב מול דלת ביתי עם שתי כוסות קרטון מלאות קפוצ'ינו והעיר
אותי בצלצולים חוזרים ונשנים שלא פסקו. לא משנה כמה ניסיתי
להתעלם מהם שום דבר לא עזר, הוא היה עקשן הבן זונה. בסוף
התייאשתי והלכתי לפתוח לו את הדלת.
מאחר ולא הייתי יותר מדי ערני באותה השעה הצעתי לו להיכנס לבית
בתנאי שיביא איתו את עיתון הבוקר. הוא נכנס פנימה, הניח את
העיתון על השולחן במטבח והציע לי כוס קפה. אמרתי לו שאני לא
שותה קפה ובייחוד לא בשעות כאלו, והוצאתי בקבוק מיץ תפוזים
מהמקרר. הוא שאל אותי אם אני בטוח שאני לא רוצה קפה ועניתי לו
שאני בטוח אבל אם הוא מתעקש הוא יכול להשקות איתו את האדנית של
הבזיליקום שניצבה על אדן החלון, אולי זה יעורר את הצמחים קצת.
התיישבתי ליד השולחן במטבח מעיף מבט בכותרות ושאלתי את האיש מה
כל כך חשוב שהוא היה צריך להעיר אותי בשעה כזאת. הוא אמר שהוא
מוטרד. אמרתי לו שגם אני מוטרד מדי פעם והוא לא רואה אותי הולך
ומעיר אנשים באמצע הלילה כדי לבכות על זה. האיש התעלם ממני
באלגנטיות ואמר שהוא ממש חושש לחייו של אדם מסוים ואני הערתי
שהעולם באמת נעשה מסוכן משנים האחרונות.
באופן די מפתיע השיחה החלה להתגלגל לכיוון עסקיו האישיים של
האיש. הוא אמר שהוא מייבא מוצרי אלקטרוניקה וגם הוסיף שבהמשך
לשורת תאונות מצערות שקרו לו בזמן האחרון גם נהרסו לו כמה
טלוויזיות פלזמה ושהוא מקווה שהוא יוכל להפיל את הנזק על מישהו
אחר. האיש דיבר עוד קצת זמן ואני לא ממש הקשבתי לו ואחר כך הוא
עזב, משאיר אחריו שתי כוסות קרטון ודף נייר עם שם וכתובת.
כמה ימים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מתצפת על בית. על המושב
לידי הייתה זרוקה שקית נייר חומה עם המבורגר כפול וכל הבלגן
שמסביב. רציתי לקנות סופגניות כדי ליצור אווירה יותר טובה, אבל
לא מוכרים כאלו בארץ אז נאלצתי להסתפק בספרדי חריף ופנטה.
מה שהרס את כל החוויה היה שלא ממש תצפתי על בית. כלומר, בטוח
שהיה שם בית וככל הנראה הוא גם היה מכובד למדי אבל הגדר שלו,
או יותר נכון חומת הבטון האימתנית שהקיפה אותו, די הסתירה
אותו. החומה הייתה אחת מאותן חומות שמעוררות יראת כבוד באופן
מיידי. חומת בטון לבנה וגבוהה, שהקווים הישרים והמושלמים שלה
נחצו רק על ידי שער מתכת אימתני לא פחות. מסוג החומות שמבהירות
שלך שמי שגר בצד הני ממש לא רוצה קשר איתך.
ישבתי באוטו וחיכיתי. הבעיה הרצינית בכל העניין הזה, היא שאף
פעם אתה לא יודע כמה זמן אתה עומד לחכות. אתה יכול לחכות חצי
שעה ובאותה מידה ארבע שעות, הדבר היחיד שבטוח זה שאתה הולך
להשתעמם. התחלתי לעבור על כל התחנות ברדיו. זה אחד מאותם טקסים
קטנים שפיתחתי במטרה להעביר את הזמן. כל התחנות שידרו בדרך כלל
מוזיקה מחורבנת, ולכן הטקס היה פשוט למדי, עוברים על כל הסקאלה
מתחילתה ועד סופה. מדי פעם מוצאים שיר נורמלי ומתעכבים בתחנה
עד שמגיע השיר הבא, מתאכזבים ממנו וממשיכים הלאה. זה תהליך
שלוקח בערך רבע שעה, אולי עשרים דקות במקרה הטוב, אבל לפחות
הוא מעביר את הזמן.
כנראה שהיה לי הרבה מזל באותו הלילה, כי לא רק שהיו הרבה שירים
טובים ברדיו, גם עוד לפני שהספקתי לסרוק את כל הסקלה שהאיש
שחיכיתי לו הגיע לבית. ג'יפ יפני שחור, כזה שלא מושך הרבה
תשומת לב בדרך כלל, עצר ליד הבית וממנו יצא בחופזה האיש
שחיפשתי.
עכשיו יש שתי דרכים לגשת לעניין. הדרך הראשונה היא מיד אחרי
שהאיש נכנס הביתה להיכנס לו מתחת לאוטו, לעשות מה שצריך לעשות
ולהסתלק משם כמה שיותר מהר. הגישה השנייה אומרת "מה אתה מפגר?
להתעסק עם האוטו מיד אחרי שהוא עצר, כשהמנוע עדיין רותח. אתה
רוצה בכוח לקבל כוויות?" עדיף לחכות קצת עד שהמנוע יתקרר ואז
לגשת לאוטו בנחת, לטפל במה שצריך לטפל בו ולהתקפל, בכל מקרה
זמן לא חסר.
לא היתה לי שום כוונה להרוס את הערב, אז חיכיתי. בדיוק בשביל
זה הבאתי את ההמבורגר והדיסקים. שמתי דיסק, הוצאתי את ההמבורגר
משקית הנייר וחיכיתי. באופן חריג סיימתי לאכול קצת אחרי שהדיסק
נגמר, ואני מאשים בזה בעיקר את הצ'יפס הענק שדחפו לי ביחד עם
הארוחה.
איך שסיימתי לאכול לקחתי את כלי העבודה שלי וזחלתי מתחת לג'יפ
כדי לטפל לו בבלמים. זה לא היה מסובך מדי, קיבלתי את הרושם
שהוא הזניח קצת את הטיפול בג'יפ. אנשים לא מטפלים ברכב שלהם
ואחרי זה הם מתפלאים שהולכים להם הבלמים.
חזרתי לאוטו, זרקתי את כלי העבודה על המושב האחורי ואת כפפות
הניילון המפוייחות לתוך השקית של ההמבורגר. איך שסיימתי לארגן
את הכול גיליתי פתאום שהפלאפון שלי לא עלי. בדיקה קצרה  גילתה
שהפלאפון כנראה נפל לי מתחת לג'יפ. לא היה לי כוח להתלכלך שוב,
אבל מצד שני לא היתה לי ממש ברירה, הייתי צריך להביא את
הפלאפון.
חזרתי לג'יפ, וזחלתי מתחתיו מנסה להתלכלך כמה שפחות. גיששתי
קצת באפלה, ואיך שמצאתי את הפלאפון שלי פתאום מישהו צעק לי "הי
אתה, מה אתה מחפש מתחת לאוטו שלי". כמעט דפקתי את הראש שלי
במנוע בגללו.
"מטמין מטען חבלה, מה נראה לך?" עניתי לו בעצבנות, "אני מחפש
את הפלאפון שלי".
גלשתי החוצה באיטיות, כדי לבחון את האיש ובקושי הצלחתי להתאפק
ולא להתפקע מצחוק. מה שעמד מעלי היתה גרסת גיל העמידה של ערס,
העתק מדוייק עד לפרט האחרון, כולל הגורמט והג'ל בשיער. כאשר את
הזווית הקומית משלימה כרס שהודגשה על ידי החולצה הכהה שנתחבה
לתוך המכנסיים.
קמתי כדי לחזור למכונית שלי, והשמן נעמד מולי, כאילו מנסה
למנוע ממני ללכת. הוא עמד מולי בפישוק קל, כאשר יד ימין שלו
מונחת על המותן שלו, מסיטה את דש מעיל העור שלו וחשפת תוך כדי
כך אקדח. עכשיו כבר ממש התחלתי לרחם עליו. הבנאדם ראה יותר מדי
סרטי גנגסטרים סוג ז' עד שהוא התחיל לאמץ לעצמו את ההתנהגות של
גיבוריהם.
"אני מקווה מאוד שלא התעסקת לי עם האוטו" הוא אמר, מנסה לשוות
לעצמו מבט מאיים, "כי אם כן התעסקת איתו, תקווה שזה יעבוד כמו
שצריך בפעם הראשונה, כי אחרת אני אמצא אותך ואני יכול להבטיח
לך שלא תהיה פעם שניה". הבטתי בו כמה שניות, מנסה להבין אם הוא
רציני או שיש פה איזושהי בדיחה שפיספסתי.
הבן אדם נראה רציני לגמרי ולי רק נשאר לקוות שבסרט שהוא חי בו
יש לפחות הרבה אקשן כי הדיאלוגים לא ממש מבריקים.
השמן נשאר לעמוד מולי, ממשיך לנסות להפחיד אותי, עם העמידה שלו
והמבט המאיים. עקפתי אותו באיטיות וחזרתי לאוטו, מנסה לשמור על
ארשת פנים כמה שיותר רצינית, בסופו של דבר זה לא הכי נעים
לצחוק למישהו בפרצוף.





זה היה אולי בשתיים בלילה, כשהוא העיר אותי. צלצולים קצובים
שלא נתנו לי להמשיך לישון והכריחו אותי לצאת מהמיטה כדי לראות
במה מדובר. חצי ישן גררתי את עצמי לעבר הדלת כדי להפסיק את
הסיוט הזה שמנע ממני לישון.
פתחתי קצת את הדלת כדי לראות מי לא נותן לי לישון, אבל לפני
שהספקתי להגיב הערס השמן כבר נכנס פנימה, סוגר מאחוריו את
הדלת.
"קשה למצוא אותך" הוא אמר, מחייך חיוך שטני, ואני כבר התחלתי
להבין שלהרבה שינה אני כבר לא אזכה הלילה. קיוויתי שהבן זונה
לפחות ישתוק קצת ויתן לי להתעורר כמו שצריך, אבל נראה שלא היתה
לא שום כוונה לעשות את זה.
הלכתי למקלחת כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, והוא עקב אחרי,
ממשיך לחייך את החיוך שלו, שכבר התחיל להראות מטופש למדי.
"בחיים לא תנחש מה קרה לי" הוא אמר, ממשיך לחייך את החיוך
הדבילי שלו. "יצאתי מהבית ואחרי בערך רבע שעה הגעתי לכיכר" הוא
הוסיף". "עכשיו תישאר איתי זה רק נהייה יותר מעניין" הוא אמר
ועיניו נפתחו לרווחה כשהוא ניסה ליצור הבעיה מזוייפת של
התלהבות.
"איך שאני נכנס לכיכר פתאום הולכים לי הברקסים ואני מוצא את
עצמי עם הפגוש תקוע בעץ דקל. לקח לי קצת זמן עד שהתארגנתי על
עצמי, הרי לא בכל יום אתה תוקע את האוטו בדקל, אבל מיד ידעתי
שאני חייב לספר לך על זה".
עכשיו זה כבר התחיל להיות ממש מביך, הייתי חייב לעשות משהו
בעניין.
"ברור לך שאני לא ממש ער ואני לא באמת מבין חצי מהדברים שאתה
אומר" אמרתי לו מבלי להסתובב, "אז אולי כדאי שתקצר קצת את
הנאומים שלך"
"אתה צודק" הוא אמר "יש לנו עוד נסיעה ארוכה, הרבה זמן כדי
להכיר טוב יותר אחד את השני"
"נסיעה ארוכה?!"
"טוב לא ממש נסיעה ארוכה, שעה פחות או יותר, תלוי בתנועה, אבל
תודה שזה נשמע הרבה יותר טוב".
למרות שהוא עמד מאחורי יכולתי להרגיש איך החיוך הדבילי שלו
ממלא את כל החדר, והתחלתי לחשוב ברצינות על התאבדות.
"אם אתה רוצה אנחנו יכולים לשבת על קפה בסלון ולשוחח" אמרתי
מנסה לאלץ את עצמי לחייך.
"אי אפשר לעשות את זה, יהיה פה יותר מדי בלאגן, והשכנים ישאלו
שאלות ואנשים יתחילו להיכנס לי לחיים. ממש אין לי כוח לזה.
הרעיון שלי נראה לי הרבה יותר טוב כרגע."





הנסיעה דווקא לא היתה ארוכה מדי, קצת פחות משעה. אני ניסיתי
לנצל את הנסיעה כדי לישון קצת והוא כדי לעשות עלי רושם. מיותר
לציין שאף אחד משנינו לא הצליח יותר מדי. היה משהו מטריד באופן
שבו התנהלה הנסיעה. הזחיחות הבלתי מוסברת שלו, שגרמה לו לתת לי
לשבת לידו חופשי לאורך כל הנסיעה לא הסבה לי יותר מדי נחת. זה
לא שהייתי מעדיף לבלות את הנסיעה כפות בתא המטען, אבל איך שהוא
התמונה הזאת נראתה לי הרבה יותר מתאימה לסיטואציה מאשר מה
שהתרחש ברכב.
היעד של הנסיעה היה חוף ים, דבר שהפתיע אותי במקצת. חצי ציפיתי
למצוא את עצמי באיזה אתר בניה חצי נטוש או באיזה מחסן חשוך.
לחוף הים לא ממש ציפיתי, זה היה מפתיע ומעניין ונראה לי שאפילו
התרגשתי קצת.
הערס יצא מהאוטו באדישות, צעד כמה צעדים והפנה את מבטו בחזרה
לעברי, כאילו הוא מצפה שאצעד בעקבותיו. שוב החלה לעלות בי אותה
תחושה מטרידה שליוותה אותי במשך הנסיעה. אותה הזחיחות, אותה
השחצנות בה הערס התנהל גרמה לי להרגיש כאילו יש משהו שאני
מפספס, כאילו אני שותף לאיזושהי מתיחה חולנית, כאילו מועלית
סביבי הצגה מסובכת שתוכננה כדי להסוות משהו אחר.
קפאתי. הייתי חייב לעשות משהו כדי לברר מה בדיוק עומד לקרות,
אז קפאתי, העברתי את היוזמה לערס. הערס בניגוד אלי נראה מורגל
למצבים האלו, הוא מישש את האקדח שלו, החליף את ההבעה שלו
מסתמית למאיימת והחל לחזור לכיוון המכונית. אני חושב שזו היתה
הפעם הראשונה שבאמת הבנתי שהסתבכתי במשהו שגדול עלי בכמה
מידות.
הדחף הראשון שלי היה לחפש איזשהו נשק, משהו שיוכל לגרום קצת
נזק, שיוכל לקנות לי מספיק זמן להתארגן על עצמי. סרקתי את הרכב
בקדחתנות בתקווה למצוא משהו, אבל כלום, הוא היה טיפה יותר חכם
מכפי שהערכתי אותו. העינים שלי התחילו לנוע למרחבים שמחוץ לרכב
ואז נתקלתי במטמון - ערימה של בקבוקי בירה ריקים. אף פעם לא
חשבתי שאני אגיע למצב הזה אבל האותו הרגע ברכתי את כל אותם
החארות שממלאים את החופים בערמות של זבל.
עכשיו רק נשארה הבעיה השולית של להגיע לבקבוקים. בראש כבר
התחילו לרוץ לי סרטים שבהם אני מבצע סדרת סלטות מרהיבה שבסיומה
הערס עומד נדהם ואני עומד ליד הבקבוקים מחייך חיוך זדוני. יכול
להיות שזה בגלל חוסר האתלטיות שלי אבל החלטתי לזנוח את הרעיון
הזה ולבחור בדרך הפשוטה והמסוכנת. פתחתי את הדלת בעוצמה ודפקתי
ספרינט לעבר הערמה של הבקבוקים.
נראה לי שהפתעתי את הערס יותר ממה שחשבתי, כי עד שהגעתי
לבקבוקים הוא לא הגיב בכלל. עמדתי כמה שניות להסדיר את הנשימה,
ואז ראיתי שהוא שולף את האקדח שלו. בלי לחשוב אפילו זרקתי עליו
בקבוק. כמובן שפיספסתי אותו אבל זה עדיין הוציא אותו מהריכוז
ואיפשר לי לכוון יותר טוב את הבקבוק השני. הפעם פגעתי בו בחזה
בעוצמה. ראיתי איך הנשימה שלו נעתקה והוא כמעט הפיל את האקדח.
זה מדהים איך החושים שלך מתחדדים כשאתה מריח סכנה.
את זמן ההתאוששות שלו החלטתי לנצל כדי לפגוע בו כמו שצריך.
לקחתי שני בקבוקים ביד אחת וביד השניה החזקתי כמו אלה בקבוק
נוסף והסתערתי עליו. הוא הספיק בדיוק להתאושש כדי לראות
בצלילות את הבקבוק מכה בפניו בעוצמה. למזלו הרע הבקבוק לא נשבר
במכה הראשונה ויכולתי לחבוט בו שוב במהירות. הפעם השניה היתה
יותר חזקה ומכוונת יותר נכון, היה ברור לי שזה או הוא או אני
והיו לי יותר מדי תוכניות לתקופה הקרובה מכדי שאני אוותר עליהן
סתם כך. בפעם השניה הבקבוק כבר נשבר, והשמן נפל, נמרח על החול.

שברתי על הראש שלו את שני הבקבוקים האחרונים רק כדי לוודא שהוא
מחוסר הכרה, ואז בעטתי בבן זונה. לא רק שהוא העיר אותי באמצע
הלילה והסיע אותי שעה אלוהים יודע לאן, יש לי עוד שעה לפחות
לנקות את כל האזור ועוד לא היה לי מושג איך אני חוזר הביתה.





הודעתי בעבודה שאני חולה. התשישות והעצבנות שלי היו מספיק
משכנעים כדי שאף אחד לא ישאל שאלות. את רוב היום ביליתי בשינה,
מנסה להשלים את שעות השינה שנגזלו ממנו בלילה. התעוררתי לקראת
הערב ופתחתי טלוויזיה בדיוק לחדשות. הכותרות דיברו על רצח
מסתורי. על ג'יפ שרוף וגופה שנסחפה לחוף כמה קילומטרים משם.
נציג המשטרה בילה דקות ארוכות באמירת הקלישאות הרגילות, הוא
דיבר על רצח מסתורי, על חשד למלחמת כנופיות ועוד כל מני שטויות
שנוטים לשמוע מהמשטרה במקרים שברור לכולם שהמשטרה רק שמחה
שהאיש מת ורוב הסיכויים שלא תעשה יותר מדי כדי למצוא מי אחראי
לכך.
כיביתי את הטלוויזיה והלכתי למטבח למצוא לי משהו לאכול. הטלפון
צילצל והקול מהצד השני הציע לי מערכת קול איכותית שתתאים בדיוק
לטלויזיות הפלזמה האיכותיות שרכשתי ממנו בזמן האחרון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה לא
עסק!
משפטים קצרים זו
לא קרייה!
חברת חשמל
מעקלת,
לשכת העבודה
מסרבת
סלוגן זה לא
עסק!




לו יהי, בפלגיאט
רשמי, מוגש
כמחווה של רצון
טוב לדולגו,
לאמא שלי,
ולנושים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/06 12:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר מלר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה