אני משותקת מפחד, תארוז לי מזוודה קטנה, במקומי?
קח את מברשת השיניים ואת מברשת השיער,
תניח אותם ליד האגו שלי.
קח שתי חולצות מהארון
ושני זוגות מכנסיים, תקפל אותם יפה.

תפתח את הלב שלי ותוציא את מעט האומץ שנשאר לי.
לא, אל תארוז לי גרביים, אני נוסעת לדרום.
(תדבר אליי, אני לא יכולה עם השקט הזה)
למטה, על הריצפה מונחים כל זוגות הנעליים,
קח רק את הכפכפים השחורים,
תניח במזוודה בתוך שקית.

במדף התחתון מונחות כל המצלמות שלי.
קח אותן, בעדינות.
הן העיניים שלי, אתה יודע?
הן גם המוח.
הן הלב.
(יש לי חרטות, אולי נפרוק?)

תשאיר כאן את הסיגריות,
את העיר המסריחה הזאת,
את החברים,
את אמא שלי,
תשאיר הכל.
תגרום לי לשכוח.

בתוך הראש שלי, מונח המוח.
תפתח אותו, תתכנת מחדש.
מעכשיו אני לא אני, אני אחרת.

קח את כל נסיון החיים המועט שלי ותגלגל אותו מכל המדרגות.
אני אקנה נסיונות חדשים.
אל תשכח את הדיסקים והספרים. הם חינכו אותי, אתה יודע?

תדבר עם אלוהים ותבקש ממנו ערמה של זמן.
תגיד לו שאני שלחתי אותך, זה בסדר.
תארוז גם מראה קטנה, שאני אוכל להסתכל לעצמי בעיניים.

את האמנות הכואבת שלי, המחליאה, תזרוק מהחלון.
מעכשיו אני מלצרית בבית קפה.
מלצרית כזו שצובטים לה בתחת כשהיא מסתובבת.

אחרי שאלך, תשרוף את כל האנשים שאהבתי.
ואת האנשים שאהבו אותי.
אל תשאיר מהם זכר, טוב?
(זהו, כמעט סיימנו)

את הפחד הזה שקשר לי את הידיים מאחורי הגב
תכניס לבקבוק ותזרוק לים.
תמצא את מי ששפך מלט על הרגליים שלי והפך אותי
לחלק מהריצפה של החדר הזה,
תמצא אותו ותחתוך לו את שתי הידיים, טוב?

(זהו, אני הולכת)
(תפתח לי את הדלת)
אני משאירה לך את כל הצילומים שהדפסתי,
את כל הסרטים שצילמתי,
את אהבת האדם שאיבדתי מזמן.
קח ממני את הציניות, את המרמור.
תארוז לי רק תמימות.

תפתח את כף היד שלי, תן לי את המזוודה.
תן דחיפה קטנה בגב.
ועוד אחת.
(סבלנות, אני יוצאת)

אם מתקשרים מהעבודה אז תגיד להם שהם היו כמו בית בשבילי.
שזה היה כמו חלום.
שהיה לי טוב אבל שקמתי עם עצבות כזאת כל בוקר.
תגיד להם שהלכתי.
שאני בבאר שבע או במצפה רמון.
תגיד להם שאני במדבר היבש,
שאני צובעת את העור שלי בגוון כהה יותר ממה שהיה לי.

עכשיו תעצום את עיניי, נשק את המצח שלי.
תסתובב,
תפנה אליי את הגב.
(הלכתי)