מאוד הייתי אוהבת את הרגעים ההם, בהם היה הוא מעניק עיסוי רך
וקטיפתי בשפתיו לצווארי. נשיקות קטנות ועוטפות, מרפרפות על
עורי החשוף, מדי פעם לשון הססנית מבצבצת וסוללת נתיב לח למן
מאחורי האוזן ועד למפרק הכתף.
אהבתי גם לשכב, כשראשו מעורסל בחיקי, בטני עירומה מתענגת על
הדגדוג שיצרו שערותיו עליה, ואני מלטפת אותן, מעבירה אצבעות
ארוכות ודקות בתנועת סירוק מתונה, שעה שהוא מלטף את פנים
ירכיי. גלים של חום היו עוברים בי באותם ימים.
אהבתי ללפף רגליי ברגליו, זרועותיי בזרועותיו, ולהביט איש
בעיני רעהו קרוב-קרוב, האפים כמעט נוגעים, לחדור אל תוך עולם
פרטי שרק לו ארשה לחדור אליו ורק לי הוא ירשה לחדור אל שלו.
אהבתי לשבת מולו על המיטה, רגליי מקופלות אל בטני, והוא מולי
בישיבה מזרחית, לפתע יגניב זרועותיו אל מאחורי רגליי, ובתנועה
מהירה ימשוך אותי אליו עד אשר יגיעו כפות רגליי אל החלל הקטן
שבין רגליו השלובות.
אהבתי לעצום עיניי ולתת לנשימתו לחלוף על פני עפעפיי, רכה
וטהורה, נשמת אוהב. לחוש באצבעו המחוספסת מטיילת על פניי, רקה,
לחי, שפתיים. הייתי נושקת לאותה אצבע, נשיקה שכמוהה כאש. אז
הייתה ממשיכה היא לטייל, חונה לזמן מה בגומה שתחת שפתי
התחתונה, ואז יורדת על פני עיקול הסנטר, אל צווארי הלבן. אצבע
אחת יחידה, ומגעה קסום, לוטפת כתפיי וזרועותיי, מטיילת סביב
סביב, ושוב עולה לה, ונעצרת בשקע גרוני. אז הייתה יורדת חרש,
חומקת לה אל בין חמוקיי, משרטטת מעגלים שקופים על פניהם,
ספירליים ומכשפים. האצבע הייתה הופכת אז ליד, כולה חום ועדנה
שאין להם סוף, חופנת, מקמרת, מודדת, אוחזת ועיניי כמו דומעות.
לא אפקח.
אז הייתי נשכבת, ידיי על ירכיי רועדות, גופי עירום, שיערי גולש
פרא על פני הכר, על גבי חזי, מתלחלח בדמעותיי. דמעות אושר הן.
היה הוא גושש על פני בטני במחול מטורף, "יפתי," היה לוחש, קולו
צרוד. אז היה רוכן לצידי, הנה הוא נושק לטבורי, סביב סביב,
לשונו סובבה היא סביב פטמותיי, שפתיו חמות, ושקט.
עת ארגיש חזהו על חזי, ואדע. והוא, ידע אותי.
הו, ענוגים ומבורכים היו אותם ימים, אני היטב זוכרת. זיעה
הייתה ניגרת אז על פני מצחי, ועל שפתיי זולג מלוח. ידיי
תופסות-מושכות את הסדין, כיצד אשא עוד הכאב מהול בעונג? גרוני
פולט הוא זעקה, שמא יבבה ולשפתיי יישק האיש. בלוכדי את עיניו
הוטב לי. הייתי אז מחייכת. והוא היה קרב והולך, קרב והולך,
וזיעתו אף היא ניגרת. ובהיות זיעתנו לנו כדבק, היו גופותינו
כמיקשה אחת.
פלא פלאים היה אז קורה. הקצב היה אז גובר, וגופותינו היו נעים,
סחופים היו במערבולת של רגש ובשר. ידיי היו נהדקות סביב קפלי
הסדין, עוד מעט והיו תולשות פיסת הבד. נאנחים היינו ונשימתנו
אחת. רגליי היו חובקות מותניו וחלציו היו עושים בי שמות. כמו
ניתן לנו האות בידי המנצח, קול תרועה היינו מרימים באופרה
נצחית. אש ותמרות עשן ואני כעיוורת.
ימים כמנהגם היו הם, ואני, לבי פועם בחזי, נפשי יוצאת, יוצאת
אליו, אישי האחד. אחר אצבעותיו הייתי מגששת. מגע ידו, שילוב
והתאחדות.
גס ושורט היה הדבר שנכנס בידי. מגעו כנייר. פקחתי עיניי.
אישי הלך לו. השעון שעל הקיר הסביר לי פשר התעלומה. והרי השעה
כבר חצות. ודאי רעייתו וילדיו, ליבם תוהה לו.
ידי, לחה ממי-תשוקה, נפערת. ושטר הכסף התלחלח אף הוא.
מה רבים געגועיי לאלו הימים.
ואינם.