בבוקר פורים, התעורר מוני  מתוך חלום שכולו קינה, אל תיפוף גשם
טורדני.
לו היה שואל את עצמו בעניין, הרי היה נשאר קבור בשמיכות ולא
קם יותר לעולם. אולם גופו, המורגל לקימה בשש בבוקר, התיישב,
בעיניים עצומות, נעמד על רגליים ארוכות, שנגררו יחפות על
הריצפה הקרה אל חדר השרותים שבמסדרון, בו נשען על הקיר בעודו
מקציף את מי האסלה. הוא נאנח, כשניגש אל הכיור המוכתם, ופקח את
עיניו לראשונה מול הראי הסדוק. כשראה את עיניו ניבטות הלם בו
הכאב: "ג'ני  נסעה  ולא תחזור." בתנועות מורגלות צחצח את שיניו
ושטף את פניו במים הקרים, כשרטינה מגרגרת בחזהו ומכרכמת את
פניו היפים.  
בדרכו אל הרמפה של המטבח, הקפיד לחבוש את כובע המעיל, כדי שלא
ייתקל בעיני האנשים.

הוא דחף את שער פינת החי  בכתפו ונכנס פנימה, כשהוא נושא את
הארגז המלא בלחם ושאריות ירקות, שאסף  מהרמפה. השער נסגר אחריו
בשתי דפיקות מצלצלות.  שקט חריג קידם את פניו. כשהגיע למרכז
החצר ראה את עשרות הגושים הלבנים, הדוממים, פזורים על פני הדשא
ובבוץ.  מוני הפיל את הארגז וסקר רגע ארוך את גיא השחיטה.  אחר
כך הביט על החצרות שבהקו משלוליות בוץ . האתון והפוני עמדו
כאשמות מתחת לסככה. הוא התקרב אל חצר האתון שיצאה  אליו לאיטה
והגישה לו  את ראשה. הוא טפח לה בחיבה על מצחה, ליטף את אוזניה
ואמר, "אז לאן תלכי? מה נעשה איתך? כשהבן זונה  יסגור לנו
עכשיו את המקום?" ואז פסע בצעדים ארוכים אל המתבן הקטן, אסף
משם שק יוטה מאובק וניגש ללקט את פגרי האווזים.
כעבור שעה, כשהגיעו הילדים, חלקם מחופשים מתחת למעיל העבודה,
ישב ושתה קפה במחסן ואמר להם  ללא חיבה, "מה זה, אתם מתכוונים
ללכלך את התחפושות? יאללה, היום אין הנחות, ואין 'מוני תאכיל
בשבילי'. היום אני עצבני."
אחת הקטנות שאלה, "למה אתה עצוב?" מוני הניע בראשו וסימן בידו
שתלך. "זה בגלל שהשועל שוב טרף את האווזים?" התעקשה הקטנה,
והוא הניד בידו ושתק.

הגשם פסק. השמיים היו אפורים. פתאום נקרע השקט על ידי צפירות
מכונית בהולות. "זה ז'ורז', זה ז'ורז'", קראו הילדים ורצו
לשער. מוני קם, בחוסר חשק וצעק "היי, תחזרו לעבוד, נדב, תכניס
אותו וכל היתר תחזרו לעבודה". אבל הילדים היו כבר רחוקים.
המרצדס הישנה, הירקרקה בעלת פסי הזהב הדהים, נכנסה פנימה
בנסיעה איטית. ידו השעירה של ז'ורז' הונפה מהחלון, צמיד הזהב
שעליה קופץ לקצב  מרש החתונות, שהרעים בקולו. הוא הקפיץ את לבו
של מוני , כשעצר, במרחק סנטימטר, משובך היונים. "תתחדש על
השובך. מה, אתה לא סומך עלי?" גער בו, במבטא ערבי, מנצנץ שן
זהב, בעודו שולף את גופו הענק  מהמכונית. "אתה יודע שז'ורז'
לא עושה נזקים. ז'ורז' רק מביא דברים טובים" וחבט על כתפו של
מוני. "בטח, בטח" מלמל מוני,  "לי אתה לא צריך למכור סיפורים".
"אה!" אמר ז'ורז', מרים מול מוני אצבע ענקית  ופוקח עיניים
שחורות, "מה הדיבורים האלה? אני רואה שקמת היום על צד שמאל.
טוב שלא כל יום פורים", צחק והוסיף, כשהוא מחבק את כתפיו של
מוני, "בוא נשתה קפה ואז תבוא לראות מה שהבאתי לך". הילדים
הצטופפו ליד חלון הבגז' של המכונית, שהיה מכוסה בוילון וניסו
להציץ פנימה. פעם הוציא משם חמור ופעם בכרת גמל גדולת עיניים,
ותמיד שפע של עופות צבעוניים וחזירוני ים וגדיים. ז'ורז' ניגש
אליהם ושאג, "ילדים, סבלנות! קודם ז'ורז' צריך לשתות קצת קפה
ולנוח ואז יבואו ההפתעות, בינתיים קחו קצת תרנגולות" והוציא,
מעשה קסמים, סוכריות שקדים מצופות מאחורי אזנו וחילק לילדים
הצוהלים.
"תגיד, מתי תתארגן פה כמו בן אדם?" שאל ז'ורז', לאחר שמשך
לגימה מהקפה השחור, והוציא סיגריות מכיס חולצתו והגיש למוני.
מוני רק הניד את ידו ואמר, "בוא נתחיל. עוד מעט יגיעו המטפלות
עם הילדים הקטנים ויתחילו לשאול שאלות. בוא נגמור עם זה. ותדע,
שאין לי ממש איך לשלם לך". ז'ורז' כיבה את הסיגריה במעיכה על
הריצפה ואמר, "היום, הבאתי לך משהו מיוחד. נדיר ביותר. ועזוב
את התשלום. תשלם כשיהיה".  
מבגז' המכונית פרץ ניחוח חם של זבל ואריגים לחים. היו שם,
כרגיל,  ערימה של תיקים ארוגים,  שני אוכפי חמורים, אוכף עור
אנגלי משובח וכלוב ובו מספר פסיונים מרוטים.
"מה מיוחד?" שאל מוני. ז'ורז' משך אליו קופסת קרטון ופתח אותה.
בפנים היה מונח גוזל גדול, מוזר בהחלט.  עיניו של מוני ניצתו,
"מה, הבאת גוזל של נשר? איפה, איך?" הגוזל, שנבהל מהאור  ניסה
בגמלוניות להסתתר בפינת הקופסה.  מוני הרים אותו ופניו לבשו
הבעה של פליאה ומיאוס "מה זה?"  צעק.
ז'ורז כחכח, "זה אולי מין צב, אני חושב. הוא הגיע בתור ביצה עם
משלוח מאפריקה. הביצה הייתה קצת... הייתה לה קליפה  רכה, כמו
עור של טמבור, וככה. זה מה שיצא".
מוני בחן את הגוזל בעיון.  היה לו גוף וורוד, חסר נוצות
וכנפיים. מקורו דמה לפה ברווז מוארך עם שיניים קטנטנות, צווארו
היה ארוך וגמיש וקצה גופו נמשך לכעין זנב מחודד.  מוני הזדעזע
, כשראה זוג רגליים נוסף על חזהו של היצור. הילדים נדחקו
סביבו, פוערים פה, ומיד ברחו בצריחות אימה.
מוני נשא את היצור אל המחסן והניחו במתקן החימום של האפרוחים.

ז'ורז' המהם משהו, הניע את המכונית ובפליטת עשן שחור שעט
מהמקום. אילו לא היה מוני שקוע כל כך ביצור החדש, היתה
הסתלקותו הנחפזת, מעוררת בו חשד.
מוני חייך אל הילדים, שהקיפו אותו ואמר ברכות, "יאללה תסיימו
להאכיל ואז תבואו פה ונחליט על שם למתוק הזה".
הם בחרו, לא בלי ויכוח, בשם אחשוורוש.

בארוחת הבוקר התלבט מוני אם לגשת לברכה, המורה לביולוגיה ולספר
לה, שכן, היא ישבה בחברת משה בעלה, מרכז המשק, ממנו ניסה מוני
להימנע. לבסוף, בדרכו אל מכונת שטיפת הכלים ניגש אליה, נמנע
מלהביט לעבר בעלה,  ובקש, שתבוא לראות והיא, נלהבת, התלוותה
אליו.
החיה  ישנה כשראשה נח בכלי המים. האפרוחים צייצו ודלגו סביבה.
כלי התערובת היה ריק.  מוני הרים אותה בעדינות ואמר, "היי. אני
בטוח שהיא גדלה מאז שראיתי אותה".
ברכה בחנה את היצור בריכוז ואז שפשפה את פניה ואמרה, "תשמע,
אני לא בטוחה, אבל זה בטח לא עוף".  הבטיחה שתתקשר לפרופסור
מומחה.
בינתים נעשה חמים. מוני הוציא לחצר את האמבט. היצור נשכב
כשבטנו הלבנה כלפי מעלה, מול השמש, רגליו רפויות, וצווארו מונח
כנחש וורוד.
אחרי ארוחת הצהרים כבר מילא היצור את כל האמבט.
פינת החי , הריקה  בדרך כלל בשעה זו, המתה ממבקרים: הגיעו כל
ילדי הגנים ובית הספר, שהציצו ביצור ואז סתם השתעשעו  ורכבו על
האתון הסבלנית. הגיעו גם חלק מחברי המשק הצעירים, שצקצקו
בלשונם ואמרו, "מוני, מוני, איזה תרגיל אתה עושה לנו עכשיו?"
ו"מה, עוד לא סגרו פה את המקום?"  ו"מוני, אתה לא יכול לעשות
משהו עם כל הג'יפה הזאת בחצרות?" .
מוני היה מוטרד ממהירות גדילתה של החיה ומכמות התערובת והחציר
שהיא בלעה. הוא בקש מהילדים לפזר קש בביתן האווזים שנטרפו,
הניח שם קערת מים גדולה, תיקן את הרשתות וחיבר את הדלת. שתי
ילדות מכיתה וו הביאו שלט עליו רשמו, "ארמונו של אחשוורוש",
באותיות גדולות ומקושטות ומוני תלה אותו בפתח הביתן.  
בשעות אחר הצהרים, כשהועבר אחשוורוש למקומו החדש, כבר היה כבד
כל כך, שמוני בקושי נשא אותו. הילדים ליוו אותו בשיירה ושרו:
"אני אחשוורוש
בלי כתר על הראש,
כולם יודעים מי הביא אותי,
זה ז'ורז' הערבי".
החיה נעמדה על הקש הנקי ואז פסעה, מתנדנדת, גוררת את זנבה
הקטן. היא הקיפה את החדר לאורך הקיר ובחרה את הפינה ליד כלי
המים. שם נשכבה ועצמה את עיניה הגדולות.

למחרת היה מוני טרוד כל כך סביב הטיפול בחיה ובנסיונות להגן
עליה מפני סקרנותם של האנשים, עד שלא שם לב , שלא הרהר בג'ני
אפילו פעם אחת. השמועה על החיה הביאה למקום מאות מבקרים, שנהנו
מהשמש החורפית. ראשית הגיעו המטפלות עם הילדים, בהמשך, הרבה
חברים והשכירים שעובדים במיפעל. אחר כך הפועלים הערבים שבונים
את השכונה החדשה. אחרי הצהרים הגיעו מהקיבוצים בסביבה, מראש
פינה מחצור ומטובא. לפנות ערב הגיעו מספר חרדים מצפת, שלאחר
דיון, עמדו והתנדנדו בתפילה מיוחדת.
שני פרופסורים שהגיעו מתל אביב, יחד עם ברכה, בחנו את החיה
באריכות. הם עיינו בספריהם, החליפו ביניהם מילים מסובכות
ולבסוף אחד מהם, זקן, חבוש מגבעת אוסטרית, הכריז במיבטא גרמני,
ש"זה, כנראה, שייך להדרוזאורים, או דינוזאור מסוג מקור ברווז.
יתכן וזהו  שנטונגוזאורוס  שיכול להגיע לאורך של 15 מטר, שחי
בתקופת היורה לפני כמאה וחמישים מליון שנה, בתקופת הזוחלים
הגדולים.  הוא אהב להיות בביצות וניזון ממזון צמחוני. אתם
צריכים לתת לו הרבה ירק ומים".
מוני שלח את הילדים לקצוץ  עשבים ואספסת, אך התלהבותם של אלה
פגה אחרי יום.  כשהגיע מרכז המשק בצהריי היום השלישי, היה מוני
עסוק בריקון שק העשבים השמיני שקצץ באותו הבוקר, על ראשה של
הגרגרנית, שפיה לא פסק מללעוס, כשעיניה עצומות, ומיץ ירוק נוזל
מצידי פיה המוארך. היא כבר היתה בגודל של עגל.  "תשמע" אמר
מוני במצוקה, "אני מצטער. כנראה שלא נצליח להגיע למאזן. הייתה
פה טריפה וכל האווזים שהתכוונתי למכור פשוט."  
"היי, היי, תרגע. מי רוצה לסגור פה? מי מדבר על זה בכלל", אמר
המרכז בלבביות, כשהוא מניח את ידו על כתפו של הבחור, "בוא, בוא
רגע", משך אותו הצידה. "אתה רואה מה קורה פה? תרים את העיניים
שלך, תסתכל!". מוני הביט אל עבר מאות האנשים, שנכנסו ויצאו
ומילאו את שטח הפינה הקטנה. "אתה יודע איזה שיירות יש? איזה
פקקי תנועה? חביבי, אני חושב שניצלנו! "
למחרת הופיע שלט ענק על הכביש הראשי בצומת לקיבוץ. היה בו ציור
של דינוזאור ורשום "דינוזאור אמיתי - חמש דקות נסיעה, בקיבוץ
עין-רום". דחפור סיקל את השדה שמאחורי פינת החי והכשיר אותו
כמגרש חניה. אחד מהחברים הוותיקים הגיע בבוקר עם שלחן מתקפל
וקופה ניידת וגבה חמישה שקלים מכל מבקר. צוות הנוי פשט על
הפינה ותוך שעתיים פרחו ערוגות פרחים  ליד השער. קבלן עפר שפך
כמה משאיות כורכר על הבוץ  והדק במכבש והחצרות הפכו למשטחים
צהובים ונקיים.

הצמיחה המהירה של החיה הטרידה את מוני. הוא חשש פן תרעב או
תחלה. היה מבקר אותה גם בלילה, ובוחן את גופה הדומם.
מוני כמעט ולא שעה אל  הבחורות, שהמו סביבו כעדת דבורים סביב
שיח מלא צוף. אחרי ארוחת הערב היה מרשה למי מהן ללוות אותו
לחדרו, לסדר, לנקות, ולענג אותו. אך בבוקר נשתכחה ממנו.
אומרים, שאין מקום בלב, ליותר מאהבה אחת גדולה.
באפריל חזרה ג'ני לפתע לקבוץ.
"ראיתי  אותך בטלוויזיה, באוהיו, ופתאום נורא התגעגעתי. הבנתי
שאני אוהבת אותך, שאני לא יכולה בלעדיך",  אמרה לו, נצמדת אל
גופו הארוך והוא נשק קלות על שפתיה ואמר, "את יכולה להישאר.
אבל שתדעי, אני די עסוק".

אחשוורוש, שהועבר בינתיים לפארק מיוחד שנבנה עבורו, במגרש
הכדורגל הישן, העביר את יומו ברביצה האהובה עלי:  שרוע על גבו,
רגליו הגרומות רפויות ובטנו העצומה, שגובהה היה כבר כשני מטר
וארכה כשישה, נראית כלוויתן מת, וראשו האבטיחי,  מונח שמוט
בבריכת המים.
לא פעם היה מוני נבהל במוצאו את אחשוורוש כך, והיה דוקר אותו
במקל של מגרפה כדי לוודא שהוא חי. לאחר שהחיה זזה, היה מוני,
לעתים, ממשיך לנעוץ בה את המקל ומסנן מבין שיניו בזעם עצום,
"איזו מין בהמה אתה. אגואיסט, מפגר. תן כבר משהו".
גם האורחים הרבים שהמשיכו לפקוד את הפארק היו מתאכזבים בראותם
את היצור רבוץ ללא תנועה,  וגם הם היו משליכים עליו חפצים
ואבנים ומנסים לדקרו ולכן מוני השתדל להיות נוכח במקום בכל
שעות הפתיחה.

בקיץ  החל אחשוורוש  לפצוח  ברקוד גמלוני תוך שהיה מניע את
צווארו בתנועות גליות ואז מלפף אותו סביב עמוד התאורה שבחצרו.
הפרופסור, שהיה מגיע בסדירות, אחת לחודש, פירש במבטאו, ש"החיה
הגיעה, כנראה, לבגרות מינית. זה רקוד ייחום שלה. לפי עניות
דעתי, על פי הפרופורציות בין רוחב הגוף והזנב הרי, שזו נקבה"
והוסיף בניצוץ שובב, "אני חושב, שהיא קצת בודדה".
היות אחשוורוש נקבה מילא את לבו של מוני ברגש שלא ידע לפרשו.

ג'ני, שהייתה  בהריון , נהגה להצטרף  אליו בשעות אחר הצהרים
החמות והם היו מתיזים מצינור ארוך על החיה ועל  עצמם,
ומשתעשעים. היא השלימה בכאב עם העובדה שהיא מספר שניים בחייו
של בן זוגה, והייתה מנחמת את עצמה, שככה, הם הכי מאושרים שהם
יכולים להיות ואולי, כשיהיה להם ילד.

עלה רעיון בליבו של מוני, שאחשוורוש זקוקה למרחבים. הוא הצליח
לתפוס את מרכז-המשק באחת מהפוגות נסיעותיו, שכן,  המרכז הקדיש
כעת את כל זמנו לטיסות דחופות ברחבי העולם, לניהול משאים
ומתנים עם גני חיות וארגונים. למעשה, הוא כבר סגר עם חברת
דיסני לאנד, תמורת סכום  של מיליארדי דולרים, שחלקם כבר זרם
כמקדמה לקופת הקיבוץ.

עברו כמה ימים עד שגילתה אחשוורוש את המעבר אל החופש. לאושרו
של מוני היא התחילה מיד לאכול, כשצווארה נע מצד לצד כמכסחת.
אכלה הכל:  קוצים וצמחי עירית יבשים ועץ שיזף דוקרני. אחרי
שבועיים חוסלה כל הצמחיה והמקום נראה כמשטח עפר רמוס, אך החיה
המשיכה לשוטט. בעקר נטתה אל הפינה המזרחית ועמדה שם בצוואר
זקוף ונחיריים רוטטים, כשראשה מופנה לכיוון ים הכנרת.

יום לפני ראש השנה הגיע ז'ורז',  בשעת בוקר מוקדמת. הוא ניגש
למוני, שעמד כהרגלו וסקר בדאגה את אחשוורוש ואמר, "מה קרה פה?
מה זה?"
מוני הביט בו, מופתע, " זה אתה הבאת. הביצה שהבאת לי בפורים.
מה. לא מצאו אותך העיתונאים? הייתי בטוח שירדפו אחריך".
ז'ורז'  חירחר בצחוק, "טוב. הייתי באפריקה. אז, מה? חחח חחח,
אתה חושב שאתה יכול לשלם לי בשביל הביצה הזאת עכשיו?חחח חח".
לאחר שנרגע הוסיף, "תגיד, כמה אתה רוצה בשבילה?"
"דבר עם המרכז-משק. תגיד, יש לך עוד כאלה? היא צריכה חבר".
ז'ורז' אמר - "בוא, בוא. נלך לשתות קפה. יש לי משהו להראות
לך".
הם ניגשו למשרד המרווח והממוזג . לאחר ששתו ועישנו, אמר
ז'ורז', "תראה". הוציא מכיסו האחורי שקית בד מלוכלכת ושפך על
כף ידו מספר אבני חצץ אפורות." אתה יודע מה זה?" שאל, והוסיף
מיד, "יהלומים!". הוא נשען לאחור ושוב געה בצחוקו, "אז למי יש
זמן ללכת לחפש לחברה השמנה הזאת שלך חבר?"

מוקדם בבוקר אחד,  מיד לאחר טפטוף הגשם הראשון, שמילא את
האוויר בניחוח ערב, נולד התינוק. מוני ישב על מיטת היולדות ליד
ג'ני היגעה, אחז את העולל העירום בידיו הגדולות וסקר את גופו.
נהרה פשטה על פניו.

באותו היום היא נעלמה.  מוני קילל, מתוך הרגל ישן, את השכנים
הבדווים.
הגדר בפינה המזרחית הייתה רמוסה ועמודי הברזל כפופים. מוני רץ
לאורך הסימנים, שנמשכו דרך השדה הצהוב, על גבי שרידי בריכות
החימצון, דרך הואדי, לכיוון הירדן. כמו בדחפור נדחפו אבני
הבזלת הכבדות והותירו שביל שג'יפ יכל לנסוע בו. שני רועים
בדווים הצביעו לכיוון הכינרת ולעלעו בהתרגשות, "היי רחה, היי
רחה הון".
המשטרה והמינהלת ערכו חיפושים נרחבים אך היא לא נמצאה.