"בוקר טוב", הנהן הזקן לבוש השחורים עם המגבעת על הראש, לאישה
שעמדה שם והשקתה את העציצים. האישה, כבת 40, חייכה בנימוס
והוסיפה, "בוקר אור יעקובי, מה שלומך?"
"כרגיל, איך כבר יכול להיות?..." הזקן נאנח. האישה חייכה
בהבנה. קמטים עמוקים נקוו ליד שפתיה, וגרמו לפניה להזדקן ב-20
שנה לפחות. הזקן נזכר ביום שפגש אותה, לפני כ-5 שנים. היא עמדה
באותו מקום בדיוק, השקתה את העציצים. משקפי השמש השחורות שכיסו
את עיניה, לא הסתירו את תווי פניה הנעימים והרעננים, על אף שלא
היתה צעירה. הוא שאל את עצמו אז מה היא עושה כאן, מה היא איבדה
במקום הארור הזה. היום הוא יודע, שבת.
כל יום שני, רביעי ושישי, הוא פגש אותה שם.
הם היו מחליפים "שלום-שלום", ולפעמים, בעיקר בימים של דיכאון
וגעגועים חזקים, גם "בוקר טוב" ו-"מה נשמע".
בדרך כלל, הוא לא נהג להפריע לה להתייחד עם יקירתה, אך היום,
דווקא משהו בכאבה של האישה -שכבר סיימה להשקות ורק עמדה שם,
מביטה באבן הקרה - גרם לו לפנות אליה:
"איך זה קרה?"
האישה הסתכלה עליו מעט מבולבלת, והזקן ראה שתווי פניה כבר לא
רעננים כשהיו. השכול הטביע את חותמו כנראה.
בשלב מסויים היא התעשתה, הביטה שוב באבן החלקה, ולחשה:
"פיגוע. הבת שלי, הפרח שלי, נקטף בידי ידיים טמאות".
הזקן ראה דמעות בעיניה של האישה וחשש שתבכה - הוא מעולם לא
הסתדר עם נשים בוכות - אך למרות חששותיו, הן לא זלגו על לחייה.
יגונה היה כבר מעבר לדמעות.
"הבת שלי, הילדה היפייפיה שלי, רק חזרה מבית הספר, וכל חטאה
היה רצונה ללקק גלידה ביום קיצי וחמים, מהגלידריה של אמנון.
היא היתה אמורה לחזור הביתה באותו יום, להמשיך ולגדול, עד
שתקים משפחה משלה".
הזקן ראה את המבט המצועף בעיניה, והבין שבשאלתו גרם לה לחוות
מחדש את כאבה על האובדן. מצפונו החל פוקד אותו.
"אבל מישהו שם למעלה החליט אחרת כנראה", המשיכה האישה, כאבה
נשמע בקולה בבירור, "והבת שלי היקרה לא חזרה הביתה באותו
יום".
בנקודה זו, נראה היה שהאישה לא מסוגלת להמשיך יותר לספר,
והזקן, שלא רצה ללחוץ עליה, רק שתק והנהן. הוא הביט באבן השיש
הקרה ודמיין לעצמו ילדה צעירה בת 11 (1990-2001, לפי המצבה),
עם 2 קוקיות ונמשים חמודים על האף.
הוא חשב על נחמה, אשתו. כמה רצה להיות איתה ברגעים האלה. מאז
החזירה נשמתה לבורא, לפני 19 שנים, הוא רק חיכה ליום שיצטרף
אליה.
עכשיו, הוא חשב עליה שוב. כמה זכתה שבניה הם אלה שקברו אותה,
כדרך העולם, ולא היא את ילדיה.
הם המשיכו לשתוק. מדי פעם הנהנו לשלום לאיזה חייל צעיר שבא
לבקר את חברתו ולהביא לה פרחים, או לקשיש שבא לבקר את שלושת
ילדיו שאיבד בתאונה מחרידה.
השניים, רק חייכו חיוך עצוב, הרכינו את הראש והמשיכו בדרכם.
השתיקה, כאילו חתמה את ההסכם הלא כתוב שהיה ביניהם. ביניהם,
בין החייל, בין הקשיש ובין כל אותם אלפים הפוקדים מדי יום את
המצבות הדוממות.
מן אחווה כזאת, של: "גם כל החיים שלי נמצאים פה".
במקום אחד.

בבית החיים.