רק סיפורי אהבה אני יודעת לכתוב. לפעמים נדמה כאילו כל החיים
שלי סובבים סביב הדבר הזה, אהבה. ואם כבר הייתי טובה בלכתוב
סיפורי אהבה, אז זה היה מנחם כי לפחות זה מצליח. ופה כל
הקוראים שלי יכולים לענות לי אם אני צודקת או לא (אם יש
קוראים, יש קוראים?)

אז החלטתי לנסות ולכתוב סיפור אחד שלא מדבר על אהבה, כי זה
הדבר היחידי שאני חושבת לכתוב עליו. שום נושא אחר. בספרים שאני
קוראת, אני רק מחכה שיבוא המפץ הגדול, הסוף הטוב של סיפור
האהבה. אז פה אני באה בעצם להגיד שאני לא מקורית.

אפילו השירים שלי מדברים על אהבה. וגם הם לא ממש טובים, כי
שירים צריכים להיות יותר מסתוריים ולי יש נטייה לשפוך ת'לב.
והעניין העצוב הוא, שאני מעולם לא חוויתי את אותה אהבה שאני כל
הזמן מדברת עליה.

אולי בגלל שאני חושבת על זה יותר מדי זה לא קורה, אבל הבטחתי
לא לדבר על אהבה פה, אז אני צריכה לכתוב על נושא אחר שלא מתקשר
באהבה. ואיזה נושא לא מתקשר באהבה? הכל מתקשר. אני חושבת
וחושבת, משתוקקת לסיפור חדש, עמוק וחזק, כזה שיחרט בראש ובלב
וכל מה שאני מגיעה אליו זה אהבה.

ונמאס לי מהאהבה הזאת, שכולם מחפשים כל הזמן. ואיך אפשר להרגיש
ריקנות אם אתה לא יודע איך זה בלי אהבה? אז למה אני מרגישה
ריקנות? אני אפילו לא יודעת מה זאת אהבה. מעולם לא אהבתי,
מעולם לא אהבו אותי.

בעצם אני מניחה שכן אהבו, אוהבים, ברור, יש לי הורים ומשפחה
וחברות, אבל זאת לא האהבה שאני מחפשת, אני מחפשת אהבה רומנטית,
תשוקה, השתוקקות. זה דבר שאני לא מסוגלת להסביר במילים. אבל
בגלל שאני מחפשת את אותה אהבה מחורבנת שסביר להניח שלא תגיע
יוצא לי לקחת את שאר האהבות שלי כמובן מאליו. אבל אני לא שולטת
בזה.

אני מאמינה באהבה של הסרטים, של הספרים, זאת שמגיעה בצורה הכי
מפונטזת בעולם. אבל מצד שני אני יודעת שהיא לא תגיע אלי ככה,
אם בכלל. אני חייבת להיות טיפה יותר ריאליסטית.

אבל שניה, הבטחתי לא לדבר על אהבה.