אי שם, על גדות האגם השחור ישנו כפר קטן. כפר גמדים. ובו שוק,
בתי מלאכה ואפילו מרכז אמנים.
אני - נגן מנדולינה, אביון אך עליז. שמי הוא זרזיף, עוד מעט בן
450 שנה.
לא צעיר, לא זקן. לבדי בעולם מסתובב, ושר על ההרים הרחוקים
שמעבר לאגם.
חבר אחד לי - בכל העולם כולו, אין גמד יותר נאמן מ-טוק. לטוק
חנות צעצועים ישנה. צעצועי עץ קטנים, מגולפים בקפידה. עליהם
עמל במשך ימים ולילות, שיהיו לשעשוע לגמדים ולגמדות.
רכבות ארוכות, בוקרים עם סוסים, אפילו ישנם רובים וכבשים.

עברו עשרות שנים מאז פתח את אותה חנות קטנה - "צעצועים מגולפים
לכל גמד וגמדה!"
עכשיו טוק כבר בן 560 שנה. אין גמד או גמדה שאת חנותו של טוק
אינו מכיר. ולצעצועיו המיוחדים מגיעים מכל רחבי הארץ; מכל כפר
וכל עיר.
ואחרי 270 שנים של עסקים מוצלחים נפתחה חנות חדשה, "גמדוני
הצעצועים". ממש מול חנותו הצנועה של טוק. והוא? לוקח עץ ומסמר
וממשיך לדפוק. בונה עוד סוס ועוד קטר. האם הזכרתי כבר עד כמה
טוק לי יקר?
העסקים כבר לא פורחים. ובאי השוק מעדיפים את הפטנטים החדישים.
וחנותו של טוק נותרת בודדה. לבדה - ריקה מכל גמד. וטוק? יחיד
ומיוחד. בונה ומרכיב ומשקיע שעות. תורם צעצועים יקרים ליתומים
וליתומות. גם עליהם לא שפר מזלם. וטוק, טוק הוא ממש כמותם. בא
מאשפתות ומערי רפאים. עם סכין וקוביית עץ, ישב והכין צעצועים.
בתחילה לעצמו ואחר כך לחבריו. ואז, הכין כבר לכל מכריו.
הקרובים, הרחוקים. ואפילו גמדים שכלל לא הכיר. עכשיו נותרים
אותם צעצועים, מעלים אבק, על המדף שבקיר.

"הו, בוקר טוב טוק ידידי! מה שלומך, עסקיך, ומצבך הבריאותי?"
"זרזיף ידידי, הכל נפלא כרגיל. הברך כואבת במעט אך זוהי אשמתו
של הגיל. אני אינני צעיר כמו פעם, ומוחי הקודח ממציא המצאות
שכבר אין בהם טעם".
"האם בקולך נשמע טון פרישה? טוק הגדול עובר לחיות בחורשה?"
"אמות מצער ללא החנות. אם זה גורלי אשאר פה חנוט!"
"טוק, התכין לי נגן מנדולינה זעיר? כך אפרסם אותך ואותי בכל
רחבי הכפר והעיר. אנדוד בין גנים ירוקים ושדות אפורים אספר
לילדים על חנותך המיוחדת שנמצאת מאחורי ההרים!"
"האם אוכל? יצפה לי לילה חסר שינה... מחר תבוא ידידי והבובה
תהיה על שולחני מוכנה".

ולמחרת באמת חיכה לי נגן עם מנדולינה ביד. צבוע בקפידה בצבע
מיוחד.  וכך הלכתי לנדוד מאחורי ההרים. פני אל השמש ולצידי
פרפרים. חמישה חודשים מנגן תמורת פרוטות. חוזר אל הכפר
ובאמתחתי מספר מטבעות. חלקן בשבילי, חלקן לטוק. את בובתו מכרתי
לאדון קירח בעל אף אדום. גמד שוטר, שהחליף בובה מעץ תמורת נגן
המובל אל הגרדום. ראשי ניצל ובובתי אבדה. העיקר שאל הכפר אני
חוזר. המקום בו יש גמד אחד שיעניק לי אהדה. טוק.

לפני שנים רבות כשרק פגשתיו, את טוק. הגמד שעם כולם מיטיב. רעב
ללחם, נגן מתלמד, טוק אסף אותי אליו וכל יום בלהט עודד. "תמשיך
לנגן! הו, כמה מקסים!" קרא בקולו העליז כשניגנתי בגבולות
פרדסים. צעצועיו היפים היו לי לשעשוע, והוא דאג בכל יום שאוכל
ואישן. וטוק? נוע ינוע! בין בתי יתומים למרבדי כוכבים. עמל
ושקד על צעצועים אהובים.

ומולו ניצבת חנות חדישה עם צעצועים מפלסטיק. מוכרת משחקים
שתילים וזרעים של מסטיק. והמחירים? כה זולים! והצעצועים?
במספרם על צעצועיו של טוק עולים. ילדי הכפר הם המאושרים בעולם.
מנדולינה מנגנת וצעצועים יש לכולם.
חנותו של טוק ננטשה לטובת צעצועים חלולים. עוד כמה ימים חג
וכבר עכשיו הכפר מתמלא בגמדים הוללים. צעצועים נחטפים הישר
מהמדף. וזיכרון מחנותו של טוק מידי פעם עובר בחטף.
החג עבר וטוק מכר רק צעצועים בודדים. הגיע החורף ועכשיו כולם
נודדים. יוצאים לבתי הנופש שמצדן השני של הגבעות. וטוק יושב
בחנותו וממשיך צעצועים לבנות.

הגמדים כולם חזרו לבתיהם - עכשיו אביב. וטוק מקבל את פניהם
בברכה. כזה הוא, גמד כה חביב.
והכפר מתכנס בקרחת היער הישנה. צריך לקיים אספה כוללת כמו בכל
שנה.
אך טוק לא מגיע. אולי מתמהמה, אולי ישן. אף גמד אינו יודע.
והאסיפה נגמרת בשירת המון הגמדים והצדעה לדגל - פטריה אדומה על
רקע כובעים מחודדים.
ועכשיו, עם חלוף הכפור יוצא אני למסע נוסף בכדי לנסות קצת כסף
לאגור.
עובר לו חודש. מתחלף לו ירח. ואני מנגן, מתעשר, מטייל לי שמח.
עוברים שבועות חודשים וימים. ובינתיים בכפר, בבית, מזג האוויר
חוזר להיות נעים. אשא את ראשי אל עבר ההרים ואתחיל במסעי חזרה
אל גדת האגם היפה באגמים. חזרה אל הכפר ולריחו המתוק. געגועי
העזים, אמהר ישר אל טוק!

מגיע אני אל הרחוב הישן. כלבו וחנויות ענק ומפעלים פולטי עשן.
זהו אינו הרחוב שעזבתי. אולי מאוחר מדי אני שבתי?
אך אותה החנות עומדת איתנה. כמו קפאה בזמן שעזבתי, בדיוק לפני
שנה.
טוק בביתו שמעל החנות. חולה ומיואש. אולי בעזיבתי עשיתי טעות?


"האם המגלף המפורסם למיטתו עבר?"
"הו, מה ראות עיני? ראו מי חזר!"
"שלומך ידיד, אני רואה, כי אינו טוב. האם מצחך חפץ בבד חדש
ורטוב?"
"אני בסדר, טרח זקן שכמותך. ספר מהן חוויותיך, מי הכירך?"
"הילדים חיכו לי בגני הירק והמבוגרים תחת עצי התפוח. האם אתה
חפץ שאותך אשאיר לנוח?"
"אל תשתטה. ספר לי הכל. אל תשמיט שום פרט. מה ביקשו לשמוע? מה
נתנו לך לאכול?"
"אכלתי לשובע, ניגנתי הכל. ידיד היקר, מטבחך ריק! אלך
למרכול!"
"בשום פנים ואופן לא! לא אשלם להם אפילו שמינית פרוטה. חנות
הענק לאט תגסוס ואני אחגוג את מותה!"
"רעב אתה ללחם או לחברת גמד. רואה אני כי נשארת כל הזמן הזה
לבד. בלי מכר, בלי קונה או אפילו שכן. מדוע לא עזבת, או פרשת
אם כן?"
"אמרתי לך, ואומר זאת שנית. על גופתי המתה אסגור החנות. אם
ארעב כך יהיה. פה  אשאר גם חנוט!"
"עקשן כמו פרד ופגיע כמו טלה. אולי רק פעם אחת תהיה כמו שצריך
גמד טוב וחולה?"
"על סגירת החנות אתה מדבר, האם קוני חנויות הענק שלחו אותך
בתור דובר?"
"חלילה, ידידי משכבר הימים. אני לצדך - מגלף הצעצועים. אך אתה
כבר זקן חולה ותשוש. בוא איתי בעקבות החבוש. מצא מקום בחורשת
אורנים. בנה לך בית, גלף לבנים. שערך המלבין מעיד על שיבה.
וזקנים ידידי אינם מאופיינים באיבה. השנאה שאתה רוכש למפעלים
פולטי העשן, חלף כבר זמננו, אנו שריד ישן ונושן. נצעד אם כן
ביחד לחורשת אורנים. נבנה לך בית, אחבר לך שירים."
"מספיק ודי כבר עם השטויות. אני כל חיי מתכוון בחנות לבלות."

לעוד מסע אני יוצא. ליד ערים וטירות מפוארות עובר. האם ישנו
גמד אחד שמקווה שבזמן זה אני כבר חוזר? האם טוק עוד חי? האם
בריא הוא או חולה? חוזר אני אל הכפר, ואת טוק מגלה. מדוכדך
ועקשן ורזה מתמיד. צעצועים הוסיף לגלף, עמל והתמיד.
שוב אביב והגמדים בקרחת היער נאספים. מתלוננים שאת מקומו של
מפעלם החדש תופסים. וטוק יושב בשקט מאזין לכל מילה ומילה.
מהנהן מידי פעם, ופעם מגיב בנהמה.
אין גמדי הכפר זוכרים את צעצועי העץ. בשבילם החנות היא עוד
מקום מיותר שאפשר לפוצץ.
וטוק מתכנס בעצמו, נאטם. בוהה בגמדי הכפר אחד אחד ובוחן את
דמותם.
והאסיפה נגמרת בהמנון ובדגל. טוק הזקן חוזר לו לאיטו ברגל.

שבועות עוברים, סהר גדל וקטן, ואני על אטימותם של גמדי הכפר
רוטן.
עוד ימים עוברים וחודשים, וטוק "מחסל" ערימות של קרשים.
גמדה נתקלת בי במלוא כוחה. ואני נאחז בה ומקים משפחה. שנים
עוברות וביתי מלא בגיל ורון. ועכשיו טוק הוא רק עוד זיכרון.
וחורף שוב ואווירת חג. יוצא אב לקנות מתנות לבניו. ואנו עוברים
מול חנותו הישנה של טוק. ואני מתלבט, האם להמשיך או בדלת
לדפוק?
התקרבתי לדלת ועליו מכתב, "עזבתי את הכפר. זרזיף החנות שלך
עכשיו".
דמעות ממלאות את עיני במהירות, טוק ידידי נטש החנות. אותה חנות
שאותה נשבע לא לעזוב, הוריש לי, לחבר שאותו תמיד זכר לטוב.
והדיו עוד טרי ונמרח לי על היד. טוק עוד לא התרחק הרבה. אני
כבר מפוחד.
מה אומר? איך אדבר, מול אותו הגמד שפעם היה לי לחבר?

יוצא אני מן הכפר ורואה שדרה של אלונים.

וזה הרי ידוע שעל דמעה של כל גמד,
גדל אלון עצום מרהיב ומיוחד.