את כעסת! את כל כך כעסת ולא הבנתי מה הקטע שלך. כאילו, מה את
רוצה ממני? הרי יש שלושה אנשים בעולם הזה שהיו מסוגלים בכלל
לסבול אותך, אחד מהם זה אני והשניים האחרים היו בקצה השני של
העולם. ניסיתי גם לקרוא לך, אפילו את שם החיבה שלך הצלחתי לומר
מתוך הכעס. נראה לי שיותר דאגתי מאשר כעסתי. את איבדת שליטה
לגמרי הפעם, ליאת! לפעמים אני חושב לעצמי מה יש בך. מה באמת
באמת יש בך שכל כך כואב, שמוציא ממך כאלו תגובות. אני בטח נשמע
מפגר, כזה נרקיסיסט נורמות. אבל אחותי, אם מישהו היה רואה אותך
איתו היום - לא רק שהיו לוקחים אותך לבית משוגעים אלא היו
שוקלים מחדש הוצאה להורג. אבל זה לא משנה כי לא היה מי שיחשוב
על זה.

אוף.

אני לא יודע אם אני כועס או מציאותי. אני גם כועס וגם
מציאותי.
אני פשוט באמת אובד עצות חסר אונים וישע ותקווה וכו' ואמוק!
מיכלי אמרה לי לא לדבר איתך יותר, שאני לא צריך לקחת אותך על
עצמי או משהו. אבל אני לא יכול כי מאז ומתמיד אהבתי אותך. ובכל
פעם איכשהו אני בוחר בזה מחדש, בלאהוב אותך.
את יודעת? השנאה שלי כלפי כל מה שקורה היא בטוח בגלל שאנחנו
חיים בעולם הדפוק הזה כמו שאת תמיד אומרת. אז כן, אני יודע...
שהייתי מקבל הכל אחרת אם הייתי עכשיו נטול כל השפעה סוציאלית
כלל עולמית על מוחי. אבל זה לא הולך ככה תקו'ש... אפילו שאנחנו
לבד כבר... ואת לא יכולה להגיד לי את הדברים האלו ולצפות ממני
בכלל למשהו. והקטע שאני הכי לא מבין זה איך החלטת לדבר על זה
ככה בגלוי. מה, את לא רצית חברים? את לא ידעת שזה ירתיע עד
הרגע האחרון? לאט לאט... אולי (ובטקט לעזאזל) עוד מישהו היה
מקשיב ועוד מישהו היה מנסה לפחות להבין בלי להיבהל. אבל הרסת
לכולם את היום - את השבוע - את השנה ואת החיים.
מתי זה התחיל? ינואר? פברואר? אני לא זוכר כבר. מאמינה לי
שהימים נעלמו? אני עוד מנסה לחיות את חיי כרגיל אבל באמת שאני
לא ממש מצליח. אני לא מבין למה אני דווקא מבין כולם שמרתי איתך
על קשר.

אז ככה הכל התחיל, ליאת באה אליי יום אחד בדצמבר או בינואר,
במסיבה של איזו חברה משותפת שלנו.

אתה חייב עכשיו להביא לי את המיקרופון.

מה קורה לך סתומה? אני עוד 4-3-2-1 עולה לשיר "lady in red" על
הבמה.

היא חטפה לי את המיקרופון

שלום לכולם, כולכם תיעלמו לשלוש שנים בתאריך הלועזי המדויק: 17
במאי (יום ההולדת שלי).

כולם בשוק, מישהו מעיר משהו על להעיף את הפוסטמה מהבמה ולתת
לזמר (עלאק) לשיר.

ליאתי, לחשתי לה באוזן. בבקשה תסבירי את עצמך.

סקרן מטבעי ושוחר שלום ביחד, אבל הסקרנות הייתה חזקה יותר
באותו רגע, וחודשים אחר כך חשבתי שזו הייתה טעות לומר לה
להסביר את עצמה

אוקיי, אני אסביר את עצמי. כולכם תיעלמו, ארז - אתה ואשתך
שבהיריון צריכים להיפרד. היא לא אוהבת אותך בכלל ובוגדת בך עם
אהוד שיושב לידך.

מי זה ארז?

לא יודעת.

אהוד מחוויר ואני מחוויר יחד איתו, והיא ממשיכה...

ענת, את תיעלמי לפני כולם, ממש עוד מעט, לא באשמתך - פשוט את
נבחרת להיות הוכחה לכך שזו אמת.

אני מנסה למשוך אותה בכוח עכשיו, בלי מילים. וככל שאני מנסה
אני מרגיש אותה נחושה יותר להישאר ואני מוותר (לוזר) או מרגיש
משהו... לא יודע

אמיר שחם - תיזהר!

טוב, זהו. היא הרסה את המסיבה! אבל משהו בעיניים שלה היה
יודע, מבין... ואף אחד לא לעג או משהו. פשוט כולם נכנסו
לסרטים.

ו...
המסיבה הזו איכשהו נגמרה. מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך שאין לך
מושג איך, אבל הם יעברו. וכך היה. המסיבה נגמרה באווירה דוחה
כשכולם מנסים לתקן בראש שלהם וגם כלפי חוץ את מה שליאת אמרה.
אני מנסה להרגיע את כולם אבל בעצמי לחוץ ממש. למה היא התכוונה
כשהיא אמרה 'אתם!'. מה איתה?
יום אחרי זה בבוקר, אחרי שישנתי ממש טוב איכשהו, קמתי לאט לאט,
התקלחתי, התלבשתי ויצאתי בדרכי אליה כשאני מפוצץ מחשבות ורק מת
להגיע. כשהגעתי היא עוד ישנה, נראית כולה שלווה הבת זונה.

תקו'ש

מממ...

אני לא מאמין שאני קורא לה בשם חיבה לפעמים כשאני כל כך לחוץ,
בכל מקרה - המצאתי לה אותו כי ליאת זה ליאתוש ואז ליאתקו'ש ואז
תקו'ש, אתם מכירים את זה נו...

ליאת!

מממ...

תקו'ש! ליאת! נו ליאת!

מממממממממ???

זה אני. קומי... אני חייב שתסבירי לי מה היה הקטע.

כולם ייעלמו, מורי, רק אני ואתה נישאר פה שלוש שנים.

מה הכוונה המחורבנת שלך, אני ואת... שלוש שנים? מה גם אני? למה
נראה לך שזה נכון?

ממממ...

רגע, מאיפה המצאת את זה בכלל? ליאת!!! נו קומי, אני מה זה
נסער.

היא צוחקת מהשמיכה

מה את צוחקת? נו מה את בסדר תגידי לי?

אמרת נסער! לא מתאים לך להגיד את זה.

לא ממש אכפת לי מה מתאים לי כרגע.

היא פקחה עיניים תודה לאל

ואי, אתה באמת נסער מותק. רוצה לשתות?

כן.

אז תכין לעצמך, יש במטבח הכל...

זונה.

למה אתה מקלל כל הזמן?

אני מבקש שתקומי ליאתי אני פוחד.

אין לך מה לפחד. אתה נשאר איתי לבד בעולם, אפילו הדגים ימותו.

אז מה נאכל?

אתה לא אוהב דגים הרי.

אה, רק דגים ימותו?

לא, אבל נסתדר. אלו רק שלוש שנים.

זה צבא שלם.

נאכל לוף.

ליאת קומי וספרי לי הכל.

היא קמה

טוב, בוקר טוב מותק. (היא נותנת לי נשיקה וחיבוק ארוך) אני
הולכת להתקלח ונדבר.

אני מחכה. אני משתגע אבל מחכה, היא יוצאת

איך היה? אני שואל.

נהדר. בוא נשב ונדבר.

אנחנו מתיישבים כרגיל עם נס קפה חם, קרובים ומרוצים ולרגע אני
שוכח בשביל מה באתי

אז מה שאמרתי במסיבה...

כן, מה זה היה?

אז מה שאמרתי במסיבה.

היא חוזרת על עצמה בכעס שהפרעתי

נו...

התכוונתי לזה.

זהו?

אני לא יודעת הרבה פרטים, מורי. רק שזה רציני.

מה? ממי... איך? כאילו מאיפה לך? למה אמרת את זה? מי אמר לך את
זה?

אני מרגישה את זה. לא, זה לא הניסוח. לא מרגישה. כאילו הטביעו
בי מסר ועכשיו אני יודעת את זה. אבל זה יותר מרגישה - אבל אני
יודעת.

זה מוזר.

נכון...

לא! זה מוזר שאף אחד לא חשב שאת מדברת שטויות, כולל אני. פשוט
כולם נכנסו לכזו פאניקה.

באמת?

כן. טוב, איך את היית מגיבה?

כן, אה? בטח אותו הדבר...

קיצר, מזל שהלכת. נראה לי שהיו יורים בך ואז כל התיאוריה שלך
הייתה אבודה.

זו לא תיאוריה, מורי, ולא הרגו אותי - עובדה. הרגשתי שאני
חייבת לספר. שנינו לא מכירים אותי ככה. זה פשוט יצא ממני ללא
שליטה. והרגשתי שאסור לי לשמור את זה בבטן.

מה זה משנה אם היית שומרת את זה בבטן? הרי גם ככה זה סוג של
גורל, את היית נשארת בסדר, אולי קצת מתפוצצת עם המידע ועם
עצמך. אבל טקט, אחותי...

לא היה לי המושג טקט בלקסיקון אותו רגע. וגם לא ממש אכפת לי אם
יכעסו עליי. לא יודעת מה זה.

ליאתי זה מוזר.

"איי אמ אפרייד סו"

אז את לא יודעת כלום מעבר למה שאמרת לי?

לא! מה התאריך היום? זה כאילו בא לי שנייה לפני שניגשתי
אליך... ואז ניגשתי כי לא הייתה לי דרך אחרת מבחינתי.

התאריך, לא יודע. משהו בינואר...

אז נשארו לנו ארבעה חודשים מינוס פלוס...

להם.

לנו ולהם, להם ולנו - להם! תלוי אם נשרוד...

ואז המשכנו לדבר, אבל יותר מידע לא אספתי, כי ראיתי שאין לה.
חזרתי הביתה, חושב - ואפילו מדוכדך. לא ידעתי מה באמת יקרה וזה
הטריף אותי. לפני שנייה גם אני בכלל הייתי אמור להיעלם מהעולם.
עכשיו אני אשאר איתה לבד. ואם כולם כולם ייעלמו, אז למה היא
הודיעה את זה במסיבה של 500 איש, ולא באיזה תחנת שידור של
ה-CNN או משהו. מה, רק ישראלים צפוניים אמורים לדעת את זה? אבל
לא היו לה תשובות.

הנה אני אצל ההורים ואבא שלי צועק מהסלון:
"ישראלים באולימפיאדה, ישראלים באולימפיאדה".
כאילו שני הגופים הזרים האלה - בכלל של איזה שני רוסים שחיים
באיזו עיר באירופה ולא בישראל ומקדישים את חייהם לזה, מה הם
יותר מעניינים ויותר חשוב שהם יצליחו מאשר הלובים או ההונגרים
וכאלה...
לפעמים אני לוקח קשה דברים כאלה. אבל באמת ובחיי שמטבעי אני לא
מבין את הקטע של לאומים.
מזל שכולם ייעלמו.

תקו'ש!

אני מחייך לא רק מאוזן לאוזן אלא מהעורף לצד השני שלו - חיוך
מאושר

מה מורין?

אופנוע! 500 סמ"ק, אני עוד לא התרגלתי לרעיון שאפשר פשוט לקחת
אותו...

קדימה נערי! חבוש קסדה ונעל!

ונעלה יענו?

כן כן.

היא צוחקת, אנחנו עולים על האופנוע ואני נותן גז, מה זה גז -
אנחנו עפים. כביש החוף, כל המסלולים, שמש בגב ורוח בפנים

לאן נוסעים?

לא יודע, נהריה?

זה לכיוון השני מטומטם.

אה.

אני עושה סיבוב איטי לאללה כי אני עוד מת מפחד מסיבובים,
וקדימה לנהריה

מה נעשה בנהריה?

צודקת. בואי לסינמה סיטי. בא לך?

כן כן כן כן.

יופי יופי יופי יופי.

אנחנו נכנסים ובוחרים סרט תלת מימד, אני מכין פופקורן וליאתי
מתעסקת עם כל המכשירים, לראות איך מפעילים את הדבר. בסוף היא
מצליחה ואנחנו נקרעים מצחוק כל הסרט כי הפעלנו את הכיסאות
שיזוזו ממש מהר וזה מפחיד.

נכנסת פעם לבית של עשירים בהרצליה פיתוח נגיד...?

לא.

אז בוא נלך.

באיזה בית על הים אנחנו עוצרים בסוף, סחוטי הנאות, הדלת עצומה
וכבדה ואנחנו דוחפים אותה ונכנסים. הכל עץ - השאר לבן. נקי
ומצוחצח. ישר אנחנו ניגשים לבר משקאות וכל אחד מכין לו איזו
ערבוביה נחמדה של אלכוהול. אני עושה סיור עם כוסית וסיגריה
ומתרשם מאוד. דווקא באמת יפה, ולא כזה מרובע. נראה כאילו אחלה
בנאדם גר פה - לא יודע להסביר את זה. יש לו ג'קוזי ויש לו
בריכה ואחד מחדרי השינה - שהכי דומה לחדר שגרים בו - מכוסה
כולו באווירה רומנטית. אני ישר קורא לה ואנחנו יוצאים למרפסת
דרך החדר, היא נשארת שם ומזמזמת לעצמה משהו... אני לוקח דף ועט
ורושם: "פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם ראיתי שם ראיתי כושי
קטן, והוא יהיה לתקו'ש חתן"
ותוקע את זה מתחת לאחת הכריות שעל המיטה. אחרי זה אני פותח את
ארון הבגדים - נדמה שגר פה גבר ולבד! אני לוקח לו חולצת משי
מכופתרת ומתענג על המגע שלה עם הגוף שלי. אני מחליף לבוקסר
אלגנטי ויורד למטה להמשיך בסיור. אני פותח איזו דלת ונדהם!
מערכת תופים, פסנתר, אורגן, רמקולים מדהימים, קיר הפרדה
מפלסטיק אטום ומאחוריו כל המכשור הדרוש להקלטה, שתי גיטרות
חשמליות, שתי אקוסטיות, גיטרה בס, חלילים וקסילופון ומפוחיות
בשפע. אני לא יודע מה לעשות! אני בן אדם שכל כך קשה לו להחליט
מה לעשות כשיש מלא אופציות ואני משתגע... בכל זאת אני לא יכול
שלא לנסות משהו ואני מתיישב ליד מערכת התופים ומשתגע עליה.
תקו'ש נכנסת לחדר רוקדת ומבודרת, ואני נכנס לזה. מתחיל לדמיין
אותנו באי על אפריקה, ותוך כדי הנגינה ממשיך לפנטז ולחשוב על
איך כל זה קרה, וליאת לוקחת את החליל, עוברת לאורגן ואנחנו
מנגנים עד שנמאס לנו... ואז יוצאים מזיעים אל הבריכה. גן
עדן!

בוא נדבר על זה.

על מה?

על המצב.

סבבה, מה יש לך לומר?

אתה חושב שנשרוד ככה?

לא יודע, בינתיים ממש כיף לי, לא כיף לך?

אוחח... בנים תמיד יודעים לזרום.

היי, מותק שלי. מה מפריע לך? ליהנות? כל העולם חרב! יש לך המון
זמן לעשות באמת מה שבא לך בלי לשים על אף אחד - ועכשיו זה לא
רק ביטוי הלא לשים על אף אחד. אין מי שיגיד לך כך או כך. רק
אני, ואני מפרגן לך בכל.

מורין. זה לא כזה פשוט. מה אם כל זה קרה כדי שנעשה משהו בשלוש
השנים האלו? כדי שנביא למשהו חדש כשהאנשים יחזרו...

אבל ליאתי, אני רוצה ליהנות.

גם אני כבר מרגיש את החנק אבל ממשיך להתווכח

אבל עדיין זה מטריד, לא? למה כל זה קרה...

אף אחד לא באמת יענה לנו על זה.

אולי אני אקבל עוד מסר.

אבל בינתיים בואי נהנה.

אתה מכריח את עצמך.

עד עכשיו לא הכרחתי, את פשוט הבאת את המועקה הזו.

זו לא מועקה, ולמרות כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות, מתישהו
אנחנו נהיה במצב הישרדותי.

אז מתישהו נחשוב על זה.

רק שנינו בעולם! אלוהים.

לא בדקנו את זה עדיין...

נו, מור די!

מה? מה את רוצה? למה את מקלקלת הכל? פעם בחיים שלי אני ממש
נהנה וגם את זה את הורסת?

זה נשמע כאילו לקחת את המשפט הזה מסרט ושיננת אותו כל החיים
ורק חיכית ליום שתוכל להגיד אותו.

טוב, מה את עוקצת?

אתה עוקץ גם.

נכון, כי אני באמת רוצה ליהנות.

מסתבר שגם כשכל האנשים נעלמים עדיין נשארת מודעות מעיקה, אה?

לא יודע, עצבנת אותי. זה הזמן להשתחרר מכל עול חברתי, את לא
מבינה?

אני מבינה, אבל זה די קשה לי.

כי את אישה.

תסתום.

סתמי את.

תחבקי אותי אני קופא!

חכה, איפה הדג?

אני לא מאמין שאני הולך לאכול דג. נו נו נו נו פליז לא!

בסדר בסדר, אז מה נאכל?

מה יש בתיק? יש תפוחי אדמה?

יש!

אז בואי נעשה איזה קומבינה לצ'יפס.

מה צ'יפס?

אני חושב שנגמר לי מה להגיד ליאתי. או שיש לי כל כך הרבה מה
להוציא ואני לא יודע מאיפה להתחיל.

אוי נו.

סורי.

לא... דבר, נו, דבר. זה חשוב.

למה זה חשוב תכל'ס?

לא יודעת.

גם אני! אני מרגיש שהכל סתמי. כאילו מה עכשיו? איפה כל
המתוכנן? הידוע? הכל כל כך לא צפוי.
כאילו מה לעזאזל אנחנו באמת אמורים לעשות עכשיו? מה רק ליהנות?
עוד מעט - ואפילו עכשיו - הכל נראה רע פתאום! חוץ מזה, חשבת על
זה? איך שהחשמל עוד עובד? איך זה יכול להיות?

אין לי מושג, לא חשבתי על זה. ואו, זה באמת ממש מוזר...

אני מתחיל לפחד!

גם אני! וזה מוזר כי אין אף אחד שיפגע בנו כאילו...

כן, זה מפחיד עוד יותר. רק אנחנו ואלוהים.

די מור! דיייי.

זה לא מרגיע לרגע שאין פה אף אחד.

אתה יודע, באמת לא בדקנו את זה.

איך נבדוק? נשיט ספינה? נטיס מטוס?

לא, אבל אפשר לנסות ליצור קשר במכשירים האלו... של הצבא או
משרד הביטחון.

אנחנו בבסיס צבאי של חיל האוויר. אני מרגיש כמו בסרט! אנחנו
עולים למגדל, מלא מכשירים!

ממה מתחילים?

תתחילי ממשהו... מקסימום ישלחו לפה איזה טיל ויפוצצו אותנו.

טוב.

היא לוחצת על משהו שנראה כמו מכשיר קשר

הלו, יש שם מישהו?

מטומטמת דברי באנגלית.

"someone? Soldier? Army? Klinton?"

אני כל כך נקרע מצחוק, ממה שהיא אמרה, מהמצב, מהחיים האלו.
"אני לא תופס את זה כמו שלא תופסים את השואה בערך", אני אומר
לעצמי ועוד יותר נקרע. ליאת נשפכת גם היא יופי יופי וזה כל כך
מפרק את המתח ואנחנו לא מפסיקים איזו שעה! צחקנו על הכפתורים,
על הראסטות של ליאת - שהן ממש הרבה, על השערות שלי ברגליים, על
הגננת שלי שאמרה שהיא תחנך עד שהיא תמות ועכשיו היא נעלמה,
והפלוץ שתקעתי פתאום הרס הכל. הייתה את השתיקה של לפני הצחוק
המטורף. ובמקום זה ליאת בכתה פתאום וגם אני.



הסיפור לא גמור, לא חושבת שאני אסיים אותו גם... למי שיש
הצעות להמשך ואפילו להמשיך לכתוב ולשתף אותי... נהדר!