על הבמה יושבים אורחים במעגל. במרכז יושב ירון לונדון בחליפה
אפורה. משמאלו יושב פינוקיו על כסא גדול, ומנענע ברגליו.
מימינו של לונדון יושב הנסיך הקטן, ילד בלונדיני בגלימה כחולה,
בגדים לבנים ומגפיים. לצידו יושב פיטר פן, גבר כבן 35 בטייטס
ירוקים, עליהם מודבקים עלים. מצנפת ירוקה לראשו, ובה תקועה
נוצה. ליד פינוקיו יושבים תום סוייר והאקלברי פין, כבני 40,
מלוכלכים ומוזנחים.
ירון לונדון מכחכח בגרונו.

לונדון: ערב טוב לכם, וברוכים הבאים לעוד תוכנית של 'מה נהיה
פה?' ראשית אומר גם ערב טוב לבני שיחי שנמצאים עימנו כאן.
פינוקיו...

פינוקיו (בקול צווחני): בוקר טוב, עולם!

לונדון: ערב טוב, פינוקיו, ערב טוב. וערב טוב גם לנסיך הקטן,
אותו כולנו זוכרים מספרו של אנטואן דה סנט-אקזיפרי עת טס מעל
מדבר סהרה בימים האפלים ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר פלשו
הכוחות...

הנסיך הקטן: ערב טוב.

לונדון: מה? אה, כן. וערב טוב גם לפיטר פן, הילד שלא רצה
לגדול.

תום סוייר: אבל בסוף גדל גם גדל.

האקלברי פין: אפילו וונדי לא האמינה.  

לונדון: תום סוייר והאקלברי פין, אני קורא אתכם לסדר! לא ייתכן
שתעוללו ברדק שלם בתוכניתי שלי. שמרו על איפוק, או שמא איאלץ
לנקוט בצעדים מחמירים ולשלוח אתכם לסייד את הגדר של ערוץ 10.
אם כן, אין צורך להציג את צמד הברדקיסטים חסרי ההשכלה הללו,
אז... טוב, נתחיל. רבות כבר נאמר על אוזלת ידה של מערכת החינוך
אל מול גידולו של הדור הצעיר, שגיבורי תרבותו מסתכמים בכוכבי
'השמינייה' ו'האלופה'. יצאנו אם כן, ג'וליאן ואני, לבדוק
הכצעקתה. אך לפני הכול נאמר שוב שלום לידידנו פינוקיו...
 (ירון לונדון מסתובב אל פינוקיו, שמסתכל עליו ושותק)
שלום.

פינוקיו: מה שלום כולם?

לונדון: סביר. פיני, אתה הוא זה שליווית את ילדותנו עת רצנו,
ילדים חשופי חזה בסנדלים תנ"כיות, אל הרפת בקיבוץ וינקנו
כרומוס ורומולוס את תומתנו. אך עתה השתנו הזמנים, ולא עוד.
כיצד אתה, כמשקיף מן הצד, מגיב לדברים? האם זה חורה לך?

פינוקיו: כן.

לונדון: אה... ומה... למה?

פינוקיו: תראה ירון, מה אני אגיד לך. העולם משתנה, אתה מבין.
פעם הייתי סלבריטי, לא יכולתי להסתובב ברחוב, במיוחד לא לפני
ל"ג בעומר. היום אני הולך אפילו לאיקאה, העיקר שייקחו אותי.
אבל אתה מבין איך זה בתעשייה, כולם רוצים את העצים הכי חדשים.

לונדון: אז למה בעצם נשארת עץ?

פינוקיו (נאנח): שמע, אני איך שאתה רואה אותי אני שקרן לא קטן,
יותר מכל הכנסת כולה. בהתחלה עוד הייתי כמה זמן ילד אמיתי...

פיטר פן: אני מת להיות ילד

פינוקיו: ...אבל אז שיקרתי ושיקרתי ואתה קולט שאני לא מצליח
להפסיק, זה כמו סם זה. וואלה, מה אני אגיד לך, אז האף שלי גדל
וגדל וגדל...

תום סוייר: גם עכשיו הוא גודל, לא?

לונדון: הס, פרחח שוטה שבעולם!

פינוקיו: שמע, כבר לא היה לי נעים, אז נהפכתי שוב לילד מעץ,
אמרתי נזרום.

לונדון: ואיך סבא ג'פטו הגיב?

פינוקיו: סבא היה שבוז רצח, אבל אין מה לעשות, זה כנראה עובר
בגנים.

לונדון: מה עבר עליך מאז?

פינוקיו: שקעתי בסם, התמכרתי לטיפה המרה, הייתי מוצא את עצמי
בבוקר זרוק על המשאית של אלטע-זאעכן, ו... תראה ירון, אני
יצאתי מהארון, שהייתי עשוי ממנו. זה... עכשיו אני מדבר על זה
פעם ראשונה בשידור. פעם ראשונה. שקלתי אומנם לכנס מסיבת
עיתונאים אבל, בינינו, מי היה בא?

האקלברי פין: אולי אתה רוצה את השמלה שלי? יש לי אותה עוד
מהפעם ההיא שהתחפשתי לילדה...

פינוקיו: הם מזכירים לי את שמשון ויובב אלה.

לונדון: האקלברי פין ותום סוייר, אני קורא אתכם לסדר פעם
שנייה! אתם מתנהגים בצורה מופרעת ושלוחת רסן וחסרת מעצורים
ואין לכך מקום בתוכניתי התרבותית... אם כן, תודה לך פינוקיו
בשלב הזה. אני רוצה לעבור אליך, פיטר...

הנסיך הקטן: צייר לי כבשה.

לונדון: מיד, נסיך. אך קודם נאמר שלום לפיטר פן, הילד ש...

  (פינוקיו מדליק סיגריה)
זה לא קצת מסוכן בשבילך, עץ וזה?

פינוקיו: שטויות, חפיף.

לונדון: אהה... אהה... פיטר פן, מזהים אותך עדיין ברחוב?

פיטר פן: עם התלבושת הזאת, כן.

לונדון: ובלי התלבושת?

פיטר פן: לא.

לונדון: ועם התלבושת?

תום סוייר: תגיד, אתה לא קרוב משפחה של שון פן?
פיטר פן: כן.

לונדון: אמור לי, פן, אתה עדיין יכול לעוף?

פיטר פן: כן.

לונדון: ספר לי על כך.

פיטר פן (שר): כשאני מביט למעלה משתלט עלי כישוף, והרוח מספרת
שאני יכול לעוף...

לונדון: ובכל זאת, למדני.

פיטר פן: אוויר לגוף דוחפים... מזדקפים... עוד אוויר
מוסיפים...

  (פינוקיו לוקח שכטה ארוכה מהסיגריה. ירון לונדון שואף אוויר
מלוא ריאותיו)
ועפים, עפים, עפים...

לונדון (משתעל): לא... לא חשוב. אמור לי... אמור לי, פיטר פן,
אתה מרגיש עדיין ילד?

פיטר פן: אני ילד, מה ס'תומרת?
  (שר)
אני ילד שפשוט רוצה לטעום מהכול...

לונדון: לא, אתה יודע למה אני מתכוון. אתה בכל זאת כבר ילד
גדול, עוד מעט בן...

פיטר פן: 35.

לונדון: 35.

פיטר פן: אז מה?

לונדון: אז הגיע הזמן, סבורני, שתגדל.

פיטר פן (שר): חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם, איש אחד גבוה ואישה
עם שפם...

לונדון: אפרופו, שמועה גונבה לאוזניי כי הזמר יהודה פוליקר,
השר לרוב שירים יווניים גסים של שיכורים בטברנה, הוא הוא אביך
הרוחני.

פיטר פן: בהחלט, הלוא הוא בעצם שר מה שאני מרגיש.
  (שר)
הצל שלי ואני יצאנו לדרך, השמש עמדה כך בערך...

לונדון: מה הסיפור הזה עם הצל, אינך סבור כי הגיעה העת לחדול
מרדיפה מתמדת אחרי צילך שלך?

פיטר פן: זה הוא, זה הוא רודף אחרי! תגיד לו, פיטר פן.

פינוקיו (מועך את הסיגריה על הרצפה): אני לא מתערב.

פיטר פן: יו, איזה כבד. איפה בלה כשצריך אותה?

פינוקיו: לא צריך טובות ממנה.
  (ללונדון:)
אתה קולט, הלכה עם טינקרבל לסיפור אחר. מאחורי הגב שלנו... ככה
זה בתעשייה. אין, אין אמון, אין אמון, בסבא שלי.

הנסיך הקטן: צייר לי כבשה.

לונדון: לא עכשיו, נסיך. ובכל זאת, אני שואל - מה על הילדים
בדור הזה?

פיטר פן: הילדים האבודים.

לונדון: אתה חושב?

תום סוייר: אני אגיד לך, ירון. אנחנו לא עושים מחאות ובלגנים
כמו החומה של פינק פלויד או... אנחנו ילדים טובים. אבל מארק לא
משלם תמלוגים אז אין טעם להמשיך.

לונדון: מארק טויין יוד למד.

האקלברי פין: מארק עכשיו גם לא יכול לשלם, הוא מת. ומתהפך
בקברו כשהוא שומע על גיבורי התרבות של הילדים היום.

לונדון: אבל הוא לא שומע.

תום סוייר: בדיוק, הוא לא יכול לשמוע.

לונדון: פרחח.

האקלברי פין: ומה שנשאר זה רק זיכרון.

לונדון: תשים עניבה.

הנסיך הקטן: ירון...

לונדון: מה? מה? מה?

הנסיך הקטן: צייר לי כבשה.

לונדון: אוי, אין לי זמן עכשיו, נסיך. אנחנו עוסקים בעניינים
רציניים!

הנסיך הקטן: עניינים רציניים? עניינים רציניים?! אתה מדבר כמו
המבוגרים. אני מכיר אדון סמוק אחד בכוכב אחד. מימיו לא הריח
פרח, מימיו לא הביט בשקיעת השמש. תמיד חישב חשבונות ומלמל:
'אני איש רציני, אני איש רציני'. עכשיו אתה בעצמך מדבר ככה."

לונדון: אכן, אני בוש ונכלם כשקיעת שמש ללב עצוב. אתה צודק,
ידידי הנסיך.

הנסיך הקטן: אז צייר לי כבשה.

לונדון (משרבט על נייר מקומט): הנה לך, ילדון חביב. ועכשיו...

הנסיך הקטן: לא, הכבשה הזאת חולה מדי. צייר לי כבשה אחרת.
לונדון (נאנח): הב הדף... הנה, נוסיף לה צמר... ועיניים יותר
גדולות... הנה, הא לך. ועכשיו...

הנסיך הקטן: אבל...

לונדון: מה עכשיו?

הנסיך הקטן: עכשיו זה חזרזיר. צייר לי כבשה.

לונדון: די כבר, חייזר מטופש! תן לי להעביר פה תוכנית או שאקרע
ת'שווארמה המזורקקת שלך לחתיכות קטנות קטנות קט...

תום סוייר: ואוו ואוו... מה הוא כבר ביקש, שתצייר לו כבשה
נורמלית?

האקלברי פין: תראו אותו, איך הוא מתנפח מהילד, כמו המורה שלי
בכיתה ד'.

תום סוייר (לוחש להאקלברי פין): בוא נסייד אותו.

הם קמים וקופצים על ירון לונדון עם מברשת, ומסיידים אותו.

לונדון: הי... מה אתם עושים? רדו מעלי תיכף ומיד, אתם שומעים,
מטורפים! בני שיחי, חזרו למקומותיכם!

האקלברי פין (שר): מסידת גן יש רק אחת, מסידת גן לא לילדים
בלבד...

לונדון: עופו מכאן!

פיטר פן (שר): אני יכול לעוף בלי לדעת לעוף, זה עושה לי
בגוף...

פינוקיו: הי, שמשון ויובב שכמותכם, אתם מסיידים אותי!

תום סוייר: בטעות, בול עץ.

לונדון: ג'וליאן... איפה ג'וליאן? ג'וליאן!!

הנסיך הקטן: צייר לי כבשה.

פיטר פן: הי, צבעת את הצל שלי!

פינוקיו: במחשבה שנייה אני רוצה להיות ילד אמיתי.

לונדון: הצילו!

פינוקיו: כמו כל ילדים. איפה הפיה עכשיו?

האקלברי פין: איך היא, שווה?

פינוקיו: סוף הדרך.

תום סוייר: אבל אתה הומו, לא?

פינוקיו: לא, סתם אמרתי.

האקלברי פין: הי, תיזהר עם האף! כמעט הוצאת לי עין.

הנסיך הקטן: כבשה. צייר לי כבשה.

פיטר פן (הולך): אני עף מפה.

הנסיך הקטן: כבשה.

לונדון: הצילו! חדלו מהר, בורים ופוחזים!

פינוקיו (הולך): טוב, אני חוזר לאיקאה. אולי ייקחו אותי
סופסוף.

האקלברי פין ותום סוייר (רצים): חכה, נצבע אותך קצת, שתהיה
יפה.

ירון לונדון, חצי לבן, קם מהרצפה, מיישר את המשקפיים, מסדר את
החליפה ומתיישב.

לונדון: טוב... אממ, טוב. אלה היו גיבורי התרבות של הילדים של
אז. בתוכנית הבאה של 'מה נהיה פה?' תתארחנה כוכבות הטלנובלה
'ילדות רעות', ותספרנה על עיצוב עולמם התרבותי של הילדים
דהיום. אני הייתי... הייתי ירון לונדון. ערב טוב, והמשך צפייה
נעימה.
        (הוא מדדה החוצה, מועד ונופל.)