הוא צריך להיות שלי, לא שלה, אני אוהבת אותו יותר מאשר את
החיים שלי, הייתי מוכנה לוותר על הכל בשבילו, על הכל. כשאני
רואה את ההודעות שהיא משאירה לו - תמונות בחיי נישואים, כל כך
טריוויאלי. בזמן אחר זה לא היה מזיז לי, אבל אני כל כך אוהבת
אותו. כואב לי על חיי הנישואים האלה, שהיו יכולים להיות שלי.
למה הייתי צריכה להתאהב בו? היה כל כך קל בלי גבר, היה כל כך
פשוט בלי אף אחד שיסבך לי את החיים, למה אני צריכה את זה?
היום הוא היה אצלי בבוקר, ב-8, העיר אותי מהשינה, הוא היה אחרי
משמרת לילה, הרגשתי קצת כמו אשתו, בעלי חוזר הביתה אחרי העבודה
ואני מחכה לו.
אבל אז הוא סיפר לי על ספירת הזרע שלו והמציאות הכתה בי שוב,
הם רוצים לעשות תינוק. יהיה להם ילד! ביחד! כלום כבר לא יפריד
ביניהם, הזרע שלו והביצית שלה - הילד שלהם.
והוא, שלוש שנים הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. איך אני אמורה
להאמין? גברים שאוהבים עוזבים בשבילך, נלחמים בשבילך, והוא? מה
הוא עשה בשבילי? כלום!
קשה לי להתנתק ממנו, אני כל כך מפחדת שיהיה להם ילד, זה יהיה
סופי מדי. מה אני אמורה לעשות אז? כשיהיה להם ילד, לא יהיה לי
עתיד, לא תהיה לי תקווה לכלום.
אני לא רוצה אף אחד חוץ ממנו, ניסיתי, זה לא שלא ניסיתי לשכוח
ממנו - כל כך חזק עד שבלי לשים לב הפכתי לזונה, אני שוכבת עם
מי שבא - אולי מישהו יגרום לי לשכוח, אבל אין אף אחד שיצליח,
אף אחד לא מספיק חזק, אני באמת מרגישה שזהו, הוא הגבר שלי ואין
מה לעשות הוא לעולם לא יהיה שלי, זה הגורל הכי אכזרי בעולם,
למצוא את האחד ולאבד אותו כמעט מיד. עדיף כבר לא למצוא אותו
לעולם ושתהיה לך תקווה שיום אחד הוא יבוא. אבל לי - לי כבר אין
תקווה, הוא פה, הוא במרחק של נגיעה ואי אפשר לגעת, אי אפשר
לצעוק לעולם את האהבה הגדולה שלי.
המאבקים שלהם להביא ילד לעולם, המסע שלהם יחד דרך החיים האלה,
המאבק היומיומי לחיות ולשרוד כל הדברים הפשוטים האלה לעולם לא
יהיו לי, אני לא מוכנה להתפשר על אף אחד אחר, אני רוצה רק
אותו. מה לא הייתי נותנת כדי להיכנס למוח שלו ליום אחד, הוא לא
אוהב אותי, אני יודעת שלא, זה בלתי אפשרי, אבל אם ככה למה הוא
איתי 3 שנים, למה? אני רוצה להבין. אני רוצה לדעת. אני רוצה
להפסיק לחיות ככה, כל יום הוא יכול לספר לי שהיא בהריון ואז
מה? אין טעם לחיים יותר. "אני יכול לדבר איתך על הכל", הוא
אומר לי, "את כמו החבר הכי טוב שלי".