דווקא היום, אחרי שנה שלמה שלא העזתי, סוף סוף לקחתי את עצמי
בידיים וירדתי למקום שלא דמיינתי אפילו בסיוטים הכי נוראיים
שתגיע אליו, לקבר שלך.
לקח בדיוק שניה עד שהכל נעשה מטושטש ועיניי נהיו מכוסות במסך
דמעות כבד וצפוף. כל הדברים שנמנעתי במשך שנה שלמה לחשוב עליהם
עלו לי לראש ברגע אחד קטן שגרם לי לכאב הכי גדול שיכול להיות
כאב של אובדן. האובדן שלך. 12 שנה חיינו ביחד כל דקה ודקה
מהחיים. בחצי שעה תמימה הגיעו אליי לראש כל התמונות שלנו ביחד
ורצו לי כמו סרט. סרט עצוב ומלנכולי כזה שרק מחכים שהזמן יעבור
ויהיה אפשר לצאת מבין קירות האולם. הסרט של החיים שלי.
ופתאום ליד מצוות  האבן שהנחנו עליך ראיתי בדמיון את דמותך
שוכבת קפואה.  
אחרי מצמוץ אחד נעלמת ואני חזרתי לבכות ולהיזכר איך לקחנו אותך
בעריסה הקטנה שבה שכבת ללא תנועה. נזכרתי איך הרמנו אותך בפעם
האחרונה כדי לטמון אותך בבור וכל גופך הצנום נשמט כלפי מטה,
מסרב להתנגד לכוח המשיכה ורק אז הבנתי שזה הסוף ושאתה לא תחזור
יותר.
בעיניי ראיתי את פרח ציפור גן העדן שקברנו אותך לצידה. להורים
אמרתי שחשבתי על המקום הזה רק כי הוא היה היפה ביותר בגן, אבל
בעיניי אותו פרח סימן אותך. ידעתי שלשם תגיע, לגן עדן.
לא יכולתי עוד לשאת את הכאב של לעמוד מהצד ולראות אותך עמוק
בתוך כל העפר ולא לעשות כלום, לא לחלץ אותך משם, אז הפנתי את
הגב, ניגבתי את הדמעות שמילאו את עיניי ונכנסתי הביתה, ממהרת
לעקוף את אימי שהתבוננה ותהתה מה עשיתי בחוץ בקור.
ואז בפרץ של מילים כתבתי את זה וזה מוקדש לך.