אני זוכרת איך ישבתי שם בצד, ליד החלון.
בהיתי במכוניות וברכבות שחלפו עם סיגריה ביד ימין ודמעה בעין
שמאל.

שמעתי צעדים וקול כלכך מוכר אומר: "היי ילדה"
סובבתי אליו את הראש ומחיתי את הדמעות
הוא התיישב לידי ואמר: "כשאת בוכה את לא יפה, לא אמרו לך את זה
אף פעם?"
הוא הושיט את ידו לעבר חפיסת הסיגריות וכיבד את עצמו בסיגריה.
ישבנו כך, בלי לומר מילה.

בדיוק התרכזתי ברכבת שעברה כשהוא הסתובב אלי, הוא התקרב אלי
ומחה לי דמעה
"אולי תספרי לי מה קרה?", הוא שאל.
"איך ידעת שאני פה?", שאלתי אותו
"ראיתי את דנה והיא אמרה לי שאת פה"
"באמת מפתיע שהיא מצאה אותך לפני"
הוא בהה בי עם מבט מבולבל על הפנים
"מה זאת אומרת?"
"נו באמת, אתה לא עד כדי כך עיוור נכון?
אף פעם לא שמת לב שרציתי אותך?"

הוא המשיך לבהות בי עם אותו מבט מבולבל על הפנים.
אבל לי זה לא הפריע, אני המשכתי
"ולמה אני מדברת בלשון עבר? רציתי אותך ואני עדיין רוצה אותך!
רציתי אותך מאז שהיום שבו הכרנו"

הוא הושיט את ידו לעבר חפיסת הסיגריות וכיבד את עצמו בסיגריה.
ישבנו כך, בלי לומר מילה.

הוא בהה ברכבות
ואני... אני המשכתי לבכות

כמה עצוב שרק כך אני יכולה לבטא רגשות
ואתה אף פעם לא תדע