היו היתה צפרדע. צפרדע ירוקה, רגילה. היא ישבה בביצה וחיכתה
לנסיך שיופיע וינשק אותה.
הצפרדע חיכתה וחיכתה ובזמן ישיבתה עברו להם הרבה צפרדעים על
פניה, אך אף אחד מהם לא היה הנסיך המיוחל. הצפרדעים עצרו, ניסו
לדבר, להגיע אל הצפרדעית הבודדה, אבל היא לא היתה מוכנה להסתפק
בצפרדע, היא רצתה את הנסיך.
והנה, יום אחד, כאשר ישבה לה באמצע הביצה, לבד, אחרי שגם
אחרוני הצפרדעונים התאכזבו ממנה, שמעה הצפרדעית קולות פרסה
וראתה את הנסיך היפיפה. הנסיך עצר, הסתכל, ראה את הצפרדעית,
וראו זה פלא, נפל שבי אחר הצפרדעית שלנו. הנסיך לקח את
הצפרדעית לארמונו והם נישאו באושר ובעושר.
סיפור זה היה נגמר פה, אילולא הצפרדעית לא היתה מתאכזבת לאחר
זמן קצר. היא הרגישה כלואה, היא הבינה שהנסיך שלה לא כ"כ
מושלם, ואפילו לא קרוב. הנסיך היה משעמם ונורא נורא מאכזב.
וכך, החליטה יום אחד הצפרדעית לקחת את רגליה חזרה לביצה.
היא חזרה לביצתה האהובה, מתיישבת על עלה במים, כאשר על פניה
מבט עצוב של לב שבור.
לפתע פתאום היא ראתה לפניה צפרדע, הוא לא היה יפה- מכוער
אפילו. אבל הצפרדעית שלנו החליטה לתת לו צ'אנס. כאשר הצפרדע
התקרב אליה בחשש (כמובן שהוא חשש, אחרי קל הסיפורים ששמע עליה)
הוא נענה ע"י הצפרדעית.
הצפרדע והצפרדעית התחילו לצאת. בהתחלה זה היה רק פעם בשבוע,
ואח"כ יותר ויותר, עד שהצפרדעית הבינה שהיא מאוהבת בצפרדע.
ולמרות שהצפרדע שלה לא היה יפה, ואפילו לא עשיר, הוא היה הרבה
יותר מושלם מהנסיך הקר.
הזוג המאושר התחתן, ונכון להיום הצפרדעית שלנו מאושרת אין
כמוה, אבל היא כבר לא צפרדע אלא נסיכה בשיא פריחתה.
ולסיפור יש אפילו מוסר השכל-שבכל צפרדע מסתתר נסיך, אבל
בנסיך...