"יאללה בואו לים" אמרתי לכל החברים שלי, התחילו השיחות
המטופשות על איך נסע איך נחזור, מבחינתי רק לנסוע לא לחזור, או
שכשנרצה לחזור נראה אם יש ואם לא נשן על החוף מה כבר יכול
לקרות?!
שהחברים שלי שמעו אותי אומרת את זה אמרו לי שאני חיה בסרט,
בסופו של דבר נסענו לים בלי לדעת שום כלום על הדרך חזרה.
הדלקנו מדורה, היו שיחות נפש, ניגנו בגיטרות וכמובן שתינו
בירות... הרבה בירות, כולנו תפסנו ראש טוב
חברה שלי הסתכלה על השעון, השעה הייתה 3 וחצי לפנות בוקר, היא
אמרה שמאוחר וצריך לחזור הביתה.
אני הייתי שקועה בעצמי, הסתכלתי על גלי הים, על הצדפים
הנשטפים,
החול שעד לא מזמן היה חם, הרגשתי את הרוח המלטפת של הים,
יכולתי להישאר ככה שעות ארוכות, אבל ברקע היו מילמולים "מי
יבוא עד לפה כדי לקחת אותנו", "ממתי מקשיבים לעדי?!" וכל מיני
צעקות מעצבנות ומעליבות שכאלה. נמרוד בא התיישב לידי בלי להגיד
כלום אמרתי לו "תסתכל על הים, החול, תרגיש את הרוח..."
עוד לא סיימתי לסיים את המשפט כבר צעקו עליי "עדי את הבאת
אותנו לפה, ומה עכשיו?" הצעתי 3 אפשרויות:
"שבו איתנו ותעריכו קצת את הנוף המקסים הזה..." מראש ידעתי שזה
יפסל.
"לכו לישון בבוקר אני אדאג להסעה..." גם לזה סרבו כמובן
"תרימו טלפון למוניות שירות בטוח יש באזור, ולא זה לא יקר..."
ובלי וויכוחים זה לא הולך אצלנו "מי מתקשר?" "עדי צריכה להתקשר
היא הביאה אותנו לפה"
אני עדיין עם נמרוד על שפת הים משלבים רגלים ועוצמים עיניים.
ואז אמרתי להם "אל תדאגו ב4 ורבע תיהיה פה מונית"
הם לא הבינו מאיפה שלפתי את זה.

כנראה שרק אדם שמכיר אותם מהיום שנולד, 16 שנה, יודע שצריך
לתכנן הכל מראש, הם מספרים כמה הם אוהבים את ספונטניות אבל
בתכלס אין שטות/יציאה שהם לא מארגנים עד הסוף.
אני אוהבת לצאת ומה שיהיה יהיה למי אכפת?!