היה זה יום שלישי קריר של חודש אפריל, השמש כבר עמדה לחתום
שעון בפיהוק רחב.
אני זוכר איך עמדתי בהכרה חלקית, ליבי מחסיר מספר פעימות ופניי
נשטפות זיעה קרה.
הוא עדיין לא קלט אותי בעיניו, אבל אני עומד ונועץ בו מבט, מבט
מהסוג שאנשים מרגישים, כמו דקירה...
"כן, זה הוא..." אני אומר לעצמי, זיהוי וודאי, הסמ"פ שלי.
קיוויתי מאוד שלעולם לא אפגוש אותו, שאשכח אותו מתישהו, אבל
הוא אף פעם לא יצא לי מהראש.
והנה הוא כאן, מולי, האיש שהשחיר שנתיים ארוכות מחיי, האיש שכל
כך שנאתי, אני וכל הפלוגה.
לא האמנתי שאחרי שנתיים של אוויר חופשי אני אתקל בו, משנה
"לוציפר"... הוא היה כל כך רשע שהוא אפילו אהב שאנחנו קוראים
לו ככה.
מייד עלתה לי התמונה שלו עומד וצורח עלינו, ליד הגופה של כשרי
שנורה בראש ובצוואר, ואומר לי בלחש שזוהי אשמתי שהוא מת, שאני
לא יודע לתפעל מעצור מספיק מהר, שאני אצטרך ללכת בבוקר למשפחה
שלו בעצמי ולהגיד להם שאני אשם במותו.  
אני זוכר את עצמי, לא צעיר לא ותיק, שוטף את פניי בשירותים,
שמלאות בדמו של כשרי ובדמעותיי, והשתקפותו של "לוציפר" במראה
אומרת לי שאני יכול לסמן לעצמי איקס על הנשק במבט ציני וקר.
נזכרתי גם בשבת שהוא השאיר אותי, ביום הולדתי, בגלל שיצאתי
לעזור למתנחלת שנפגעה בתאונת דרכים ומבחינתו הפקרתי עמדה,
במרחק של כעשרים מטרים מהמוצב.
"שיט! הוא קלט אותי... אין טעם לברוח" אני אומר לעצמי שפתאום
הוא עומד מולי, מביט בי, שותק.
"מה אני עושה? מה אני עושה? אני אברח, אני אשאר... מה?"
ואז פתאום נרגעתי, ניגבתי את הזיעה הקרה מהמצח.
אמרתי לי עצמי שהיום זה היום, היום אני נוקם!
על כל התקופה המרה שהוא העביר אותי, על השבתות, על התיזוזים,
על כשרי, על הכל!
יש לי הזדמנות שאולי שנתיים ברחתי ממנה ואולי חיכיתי לה.
ניגשתי אליו בקור רוח, היבטתי מבט חודר כמחט לעיניו, ואמרתי לו
בחיוך:
"גבר, תבדוק שמן מים".