אני יושב לי כאן בביתן השומר ורושם לי עוד סיפור. עוד הערה.
עוד הארה. עוד רצון עז לספר משהו למישהו.
אצלנו, אלו שכותבים, קוראים לזה באלגנטיות "תקופת יובש". הכל
מושווה כאן לסקס או לבעות המים בארצנו. כשיש רצון או חשק או
שזה סוף סוף ביצועי, אז זה רטוב וכשלא, אזי זה יבש.
התחלתי לכתוב כי השתעממתי טיכו. איך שאומרים ערסיי ארצנו.
הייתי חייב איכשהו למגר את השיעמום, אז איך ממגרים אותו?
כותבים! למה לכתוב? כי לשחק בפלאפון אי אפשר - הסוללה נגמרת
מהר מדי. לדבר לעצמי. נמאס לי לדבר וגם לענו לעצמי. שירים? היו
לי כמה פוקסים. ברוב טיפשותי נתתי מחברת מלאה ב120 שירים
לחברתי לשעבר שירלי. אחחחחחחחחח... מה הייתי עושה כדי לקבל את
המחברת חזרה.
הרבה אנשים (שניים-שלושה), שאלו אותי: "מאיפה אתה מקבל רעיונות
לסיפורים?". אני אומר שאין לי מושג, אך האמת היא שיש לי מושג.
אני מקבל את הרעיונות ממשפט שמישהו אמר. משם של סדרת טלוויזיה.
מאיזה רעיון גאוני שצץ לי או למישהו אחר בראש. מנאום של מישהו.
מכל מיני אמירות חכמות. אני לא יודע איך שאר הכותבים מקבלים
מוזה, אך אני מקבל אותה משם, מהדברים האלה.
בתכלס, מה צריך אדם כדי לכתוב סיפור? דפי A4, טיפקס ועט (עדיף
שחור או כחול - אדום מכאיב לעיניים). ברגע שיש לך רעיון - הכל
זורם. אתה מרגיש בסוף הסיפור שיש לך יותר מדי ברירות ואפשרויות
כיצד יסתיים הסיפור. לפעמים הרעיון מפגר ואתה קורע את הדף בזעם
וחוזר לשחק "סנייק" בנייד.
בנוסף, מגיעה בעיה אחרת ומתרגשת אל העולם (אני אוהב ביטויים
מתחנחנים): "מה המילה הזו עושה כאן?"; "מה זה השטויות האלה?";
"אני לא מבין מה כתוב כאן!" ועוד. אז משנים מוחקים ומצמצמים
ומקלידים ובד"כ הסיפור שונה בתחילתו במחשב מזה שרשום על דף
הנייר (כן, גם המונולוג ההזוי הזה).
שאלה אותי מישהי אם יש עוד. היא מבקרת ואין לה בעיה לבקר. היא
חושפת הכל. קשה לי לקבל ביקורת. גם ממנה קשה לי לפעמים לקבל
ביקורת. בינינו: אין דבר כזה "ביקורת בונה". יש ביקורת הורסת
ויש ביקורת הורסת פחות.
כשהייתי קטן (טיפשעשרה-ניק), תמיד אמרתי: "כשאני אהיה גדול זה
יהיה שונה". כי זה עוד רחוק, כי זה בעתיד כשיטוסו חלליות ויהיו
לנו שבבים במקום מוחות. עכשיו הגענו ל2007 - אני עדיין לא מקבל
ביקורת כמו שצריך, ומה לעשות, אין לנו חליפה שמתייבשת מעצמה
ולא רחפת (אני מושפע מ"בחזרה לעתיד"). אולי עוד עשר שנים אני
אהיה שונה. לטוב, רק לטוב!