"הפעם זה לא יקרה" אני אומרת לעצמי, "אני לא אתן לו לגעת בי
בפגישה הראשונה, אני אעמוד בגבולות שהקצבתי לעצמי ואחזור עד
שתיים כדי להתכונן למבחן. אני לא אעשה יותר שטויות ולא אגיד
לעצמי עוד כמה דקות. אני לא אתן לאף אחד לקחת אותי הביתה ואני
לא אפזר הבטחות שאני אחזור".
ואז מגיע המבחן ואני לא יודעת כלום כי באותו לילה חזרתי בשלוש
אחרי ערב סוער במיוחד, וכמה דקות שמשכתי כל הזמן ואם חושבים על
זה, אז גם הרבה הבטחות, שנדבר מחר בזמן שישבתי באוטו שלו והוא
הסיע אותי הביתה, אז אני מבינה שלא התכוננתי אפילו דקה.
"ליאור, זו הייתה הבגרות הכי חשובה", אמא נוזפת כהרגלה.
"אני כבר לא ילדה אמא, ואני לא צריכה את הצרחות שלך כדי להבין
איזה כיף היה", אני מחזירה.
"אולי את לא צריכה אותן, אבל את לא יכולה לחיות כל היום
מזיונים ובחורים!".
"אמא, שלא תעיזי אפילו לחשוב על הטפה!"
ואז אני בורחת, מנסה למצוא מקום לעצמי. לא מבינה עדיין איך כל
זה קרה, איך הגענו בכלל לקטע של המיטה. אבל זה לא משנה, כי זה
כבר קרה, ואז הוא מתקשר ושואל איך היה.
"לא יודעת. היה... לא מוצלח במיוחד. אני קצת בבאסה עכשיו".
"איפה את? אני אבוא לאסוף אותך ונדבר קצת" הוא מנסה לעודד.
"אני מעדיפה להיות עכשיו לבד".
"טוב, מה שבא לך. מחר בערב את פנויה?".
מה להגיד? מה לעשות? להיראות כאילו אני עסוקה? או שאולי כאילו
אני ספונטנית ומוכנה?
"אממ.. מחר יום שני, אני חושבת שאני יכולה".
"סבבה, אז מחר אני אבוא לאסוף אותך בתשע".
"לאן הולכים?" אני שואלת ללא ידיעה.
"הפתעה!" הוא עונה, ומנתק את השיחה.
אני ממשיכה להסתובב. עומדת בפינה שבין שינקין ואלנבי, "אוי,
צריך בגדים!" אני מבינה, לאן לפנות? לשינקין? לאלנבי? או אולי
בכלל ללכת לקניון? טוב, נהמר- שינקין.
אני הולכת ברחוב, בין כל האנשים, קונה לי משהו קר לשתות
ומתחילה עם החנויות. מודדת לי ג'ינסים וכמה גופיות, מדדתי
נעלים אבל הן היו קטנות. מודדת פשוט בגדים בכמויות. ואז עוצרת.
מחליטה. חצאית מיני, חולצת סטרפלס ונעל אני כבר אמצא.
ממשיכה להסתובב, נכנסת לחנות הזאת, ולשנייה... לבסוף מוצאת לי
חולצה שחורה וחצאית לבנה. ומה עם נעלים? איפה אני אמצא? עוברת
לאלנבי, עם כל ההמולה, מחפשת נעלים שיתאימו במידה. חוצה את
הכביש בסביבות השלוש מאות פעם, כל חנות וחנות מודדת לי נעל.
לבסוף מוצאת מעין כפכף שכזה, שנקשר מאחורה עם חרוז בקצה.
חוזרת הביתה מלאה בשמחה, מצלצלת למיכל כדי לקבל עצה.
"איזה איפור לשים? ומה לעשות עם השיער? לאסוף אותו לקוקו, או
להשאיר מפוזר?".
"ליאור, ליאור תירגעי כבר. זו בסך הכל פגישה!" היא מרגיעה.
"אני יודעת, אבל אני חושבת שהפעם זה משהו אחר איתו. שזו
אהבה".
"אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שאת מבינה!".
"רעיון טוב, תודה".
יום למחרת, היום הגדול, מדליקה כמה נרות ומתחילה עם יוגה. מנסה
להירגע, כמה שאפשר, לוקחת נשימה עמוקה והולכת למטבח. מכינה לי
משהו לאכול, חביתה מקושקשת עם גבינה ומלפפון. מסתכלת על השעון,
17:00, מתחילה להילחץ ולהתרוצץ, רצה בכל הבית בלי שום מטרה.
ואז נתקעת בקיר ועוצרת. נרגעת.
הולכת.
סיגריה.
בירה.
חושבת.
מתכוננת.
סיגריה.
מתלבשת.
יוצאת.
סיגריה.
מחכה.
והוא בא. אוסף אותך. אתם מגיעים לדירה. הוא אומר "מה קורה
בובה?" ואת רק חושבת "הנה זה בא". מחכה שהוא יגיד שהוא אוהב
אותך, אם את רוצה להיות חברה. אבל במקום זה הוא רק מתפשט ומושך
אותך למיטה. |