וכך, ביום סתווי אחד, בעודי מהלך בכביש החוצה את הכפר לשניים
שאינם שווים, בוהה בכוכבים, ובעוד החום המשפחתי המתקתק נוטף
החוצה עם האור מחלונות קטנים של בתי היישוב, אני חש כאב חד
מפלח בביצים. כשאני מתעורר מעלפוני, והכוכבים בשמים מסתדרים
לאיטם במקומם הטבעי - אלו בעגלות, אלו במזלות ואחרים כפי
שציוותה עליהם יצירתיותם החולנית של משועממינו הקדמונים - אני
מבין שיד אלוהים היא. אני מסתכל אליו והוא מחייך אליי בקשת
כוכבים מושלמת.

אני יודע שרבים במקומי היו פונים מיד לצילום. המילה "סרטן"
הייתה מידרדרת אוטומטית במורדות מוחם, ומקפיצה את לבם אל עבר
בית החולים הקרוב לצילום פספורט של הלפני ולפנים של הביצים
שלהם.
אבל לי ברור שזה לא זה. לא עכשיו. אולי כשאגיע לגיל. אבל אני
בן 17, וסרטן על גרורותיו הוא עסק של גדולים.

אגב, שכחתי לספר על עצמי אבל זה בגלל שלא שאלתם. אם תשאלו מי
אני אני אענה שאין לי מושג, לא מזמן התחלתי לחפש.
הרב שלי בישיבה תמיד אומר שזה גיל כזה ושכולם עוברים את זה. גם
אריק איינשטיין אמר את זה באיזה שיר שלו וכל הילדים שלו חזרו
בתשובה.

אני מניח שגם אני יום אחד.

אבל בינתיים אני ככה שוכב לי על הכביש שחותך את המושב עם כאב
חד שחותך בביצים, ואלוהים מחייך אליי חיוך מכוכב מלמעלה, ומנסה
להגיד לי משהו.

גם בשיעורים לוקח לי זמן להבין, אבל בסוף אני מקבל ציונים בלי
עין הרע. גם פה, את אלוהים לא קל להבין, תנסו פעם לשבת על דף
גמרא ותבינו על מה אני מדבר. אבל מי שמשקיע מבין.

את השליחות שלי אני מתחיל בכינרת, אני מאיזה חור בגליל שבטח אף
אחד מכם לא שמע עליו; אבל תבינו אותי כשאני לא מספר לכם מאיפה.
אם הרב שלי ישמע את כל הסיפור הוא יזמין אותי לשיחה, שגם ככה
אין לי כוח לעבור. לפעמים השיחות האלו יותר קשות מעונש לגיטימי
ונורמלי, האמת לפעמים יותר כואבת מכל דבר אחר, אפילו מכאב חד
שחותך בביצים ובמיוחד אם היא נגד האינסטינקטים הכי חזקים שלך.
אבל הפעם אלוהים איתי וכל המסע הזה נעשה במצוותו. אם אני מפרש
אותה נכון.

חוף הכינרת. שבת. קצת ריק פה, אבל מלא באנשים. אני לא מתמהמה,
יש לי דין וחשבון להגיש לעצמי ולהוא שמעליי. אני מבחין בה
מבחינה בי, שמנמנה עם חולצה גזורה, איך שהדברים מסתדרים, זוגות
זוגות. אני בוהה בה בוהה בי. נראה לי שגם היא מחפשת ואני נראה
לא רע.
כן. אני בהחלט חושב שהצעירים הדתיים בארץ הזו הם נדפקי מערכת.
זה כמו שברוסיה, יש בה המון אנשי מדע משכילים, שהשיטה
הקומוניסטית מנעה מהכסף להגיע לכיסם, ואז אלפי הדוסטויבסקים שם
הסתובבו מזי רעב ובלי תקווה. ככה יוצא שגם דתיים שנראים טוב
וניחנו בכל הכישורים הנחוצים להישרדות בעולם הזיווגים לא
מוצאים את דרכם לבחורות הנכונות בגלל השיטה.

אגב, אני מכיר את דוסטויבסקי טוב, אני עושה בגרות על החטא
ועונשו, את הספר אני לא קורא כי זה ארוך כמו הגלות בסיביר, אבל
על פי הסיכומים שקראתי לבגרות נראה שהבנאדם משכיל... ותפרן,
לפחות בימים שלפני החטא ושכרו.

טוב, מספיק להתעכב על קטנות, איברי גוף חשופים, גופייה סגולה
צמודה, כתפיים עם קימור מושלם, ממש משורר. זה לא משהו שהייתי
עושה סתם כך, אבל כשאלוהים דוחף הרגליים אף פעם לא יעצרו, כך
אמר לי אליהו, אח שלי. בדיוק סיים טירונות יחידה בפלס"ר גולני,
ועכשיו הוא אני. כלומר מה שהוא זה מה שאני מספר את עצמי לענת
מאיזשהו קיבוץ בגולן. היא בדיוק נפרדה ממישהו, ומחפשת מישהו
לשתף אותו.

האור משתנה על פני הגלים, היסט מאדום לסגול, זו תופעה
פיזיקאלית ראויה להיחקר, זה מה שמעביר לי את הזמן כשאנחנו
מגלגלים שיחה בדרך אל המטרה.

אולי יש לך מקום בשק שינה? אני שואל אותה, כי הגיע הזמן וכי
חייבים לשאול וכי כמה אפשר למשוך את השיחה הזאת לכל מיני
כיוונים שנוגעים למשברי הגלים של הנפש שלה ולא למה שאני באתי
למצוא בכל המסע הזה.

שלא תעשו לי משפט שדה על הטרדה מינית וכאלו, הרי אני לא אמור
לדעת איך מכניסים בחורה למיטה במשפט. יצא לי לראות כמה סדרות
בטלוויזיה על דמויות שעושות את זה בקלות בלתי נסבלת, אבל הם לא
היו דתיים והיה להם קצת יותר ניסיון. אני, כל הידע שלקחתי איתי
למסע הזה היה שחילוניות שלבושות כמו פריקיות, מה שהן מחפשות זה
מישהו שיעזור להם לממש את הנשיות שלהן במובן הכי חילוני של
המילה. אולי זו טעות.

"מה?" היא מעירה אותי מהפנטזיה שלי שכבר הספיקה ללכת איתה כמעט
עד הסוף "סתם... פשוט... אין לי שק שינה... חשבתי...". הגמגום
שלי מוביל אותי להסיק מיידית שאני מחליף בלי מודע את הקו הישיר
לקו שונה לגמרי אם בכלל.


"לא נראה לי", היא אמרה והרימה את הכתפייה השמוטה שלה שהייתה
רמז למה שציפה לי שם בפנים.
השם נתן ולקח, אמרתי לעצמי. "וחוץ מזה, אני חוזרת היום לרמת
השרון." והנה אני שומע צליל הבוקע מהצד העקשני יותר של פי:"
אפשר להצטרף?"

צומת השרון, סביבות 2 בלילה. הייתי צריך לקחת שעון.
אני מניח שבשביל כל הללו שחוזרים מבושמי אלכוהול ומסוממי
מוזיקה מהמסיבות במועדוני המישור של השרון, הלילה הצלול והחמים
מרגיש קצת ריקני. אבל לא בשבילי, ההלך המנסה לעצור באגרסיביות
מסוימת מכוניות בודדות בכביש. למסתפק במועט כמוהו, גם סובארו
ג'אסטי חבוטה ומיושנת, עם בן שלושים עטוי רסטות ואפוף עשן,
מספיקה. וברכת ה'בהצלחה' הלבבית שלו אחרי שהוא מאזין בסבלנות
עירנית לסיפור השליחות שלי היא כבר די והותר. היא כבר סימן
ברור שאצליח. היא מה שמזרים דם וכוח לרגליי שהולכות בלי פקודה
מכביש איילון לכיוון קו החוף של תל אביב, שם אולי מה שלא הצליח
במתוק ילך במלוח.

אלוהים הוא עיוור צבעים, הוא אינו מבדיל בין גזעים, כולם נולדו
בצלמו והשמש צבעה כל אחד בצבע שאפשר לו לשרוד במקום מחייתו על
פני האדמה. אני לא שואל אותה מתי היא עלתה מאתיופיה, או איפה
היא יותר נהנית - פה או בארץ מולדתה וכל החרא הזה. כנראה בגלל
שאני עייף משיטוט בן שעה על החוף השטוף מנפש חיה מלבד כמה
זוגות בשלב הרומנטי של חייהם וכל מיני מסוממי הרואין וכל מיני
מרעין בישין שבישיבה הס מלהזכיר.

אני מתיישב לידה, על המדרכה עטוית החצץ בכניסה לבניין האפרורי,
ושותק. אני מסתכל על כמה כוכבים שאורם חודר את האובך התלביבי,
והחוש השביעי שלי, מכ"ם המבטים, קולט שהיא אינה מסירה את עיניה
השחורות הגדולות מעל פניי.

הרב שלי תמיד אומר שהשאלות שלי נובעות מבלבול עמוק. מערבוב של
מין בשאינו מינו. הוא אומר שלפי הניסיון שלו זה תמיד עובר
מתישהו אחרי התיכון, ואז חוזרים לאמת שאין בילתה.
חלק מהניסיון שהוא מדבר עליו זה אחי אליהו. אחי אליהו גם למד
אצלו. אחי אליהו מדבר איתי על הכל, כי אני מזכיר לו את עצמו
וכי אין לו הרבה אחרים לדבר איתם. אחי אליהו אומר לי שהבלבול
לא עובר גם בצבא. הוא אפילו סיפר לי על הפעמים שהוא הדליק את
האור בשבת ואפילו שמע מוזיקה באוהל, ושאם אני מספר את זה לאבא
ולאמא הוא מרוקן עליי מחסנית מהאם שש עשרה שלו, והוא לא מפחד
לעלות למשפט על זה שהוא יחזור לבסיס בלי כוננות מלאה, ממילא
הוא בפלס"ר רק בשביל לעשות נחת להורים, למרות שאם הם היו
יודעים את זה הם היו מכריחים אותו לעשות מה שהוא רוצה לעשות.

מתישהו הקור מתחיל לנשוב אלינו מהמערב, אני מוציא את השק שינה
"אצטק" מהתרמיל "לואו אלפיין" שלי ומתעטף בו. לה הרי אין שק
שינה, והשאלה "יש לך מקום בשק שינה?" כבר הוכיחה את עצמה כלא
עובדת באחת הפסקאות הקודמות.
"יש לך סיגריה?" קולה צרוד וקצת מעורר רחמים, תר אחרי גלי חום
אנושי ברוח. "אני לא מעשן", אני אומר. למרות שאני כן.

ממשיכים להביט ברוח. אני רואה שקר לה וזה מגביר אצלי את הרעד.
אני מתבייש להציע לה את שק השינה כמו גבר אמיתי. זה עלול
להתפרש כמו הצעה לכיוון אחר לגמרי.
"איפה אתה ישן?" הקור מאלץ אותה לחתוך את השקט. "נראה לי שעל
החוף... אני לא יודע." "יש לך מקום בשמיכה?" היא שואלת. אני
מתמהמה לשנייה. תודה אלוהים. היא משפילה את המבט בביישנות שעוד
נותרה בה. "בואי", אני אומר.
החוף ריק. ואני מלא פחד שהיא תרגיש כמה אני רוצה בה. אני פורש
ונכנס והיא נדחקת בקושי. כוסומו. סליחה. אני בדרך כלל לא מקלל.
אבל הייתי צריך להביא שק"ש גדול קצת יותר.
לישון ככה אי אפשר. זה ברור לשנינו. אני מפחד שאני אגע בה מתוך
שינה. "ככה חם יותר", היא משחררת ואני שותק בתמורה.

באיזשהו שלב בעודי אבוד במחשבות ובתרחישים, היא מניעה את גופה
בגסות במעמקי השק"ש. אני מבין שהיא מורידה חולצה. "חם", היא
אומרת. אני מעביר, כאילו בתנועה אקראית לגמרי, את גב היד על
בטנה. אז זה כבר בלתי נמנע. היא מניחה את היד שלה על שלי, אני
לא בדיוק יודע מה לעשות ופשוט נצמד אליה. כנראה שיש הרגלים
שאלוהים נתן במוחו של האדם עוד טרם בריאתו. אולי זה מסביר את
העובדה שכל החתנים הטריים, וגם אני בעזרת ה' ביניהם, יודעים
בדיוק מה לעשות בלילה שאחרי שמילאו את חובתם להורים ולקרובים
התובעניים, או בלילות שאחריו אם הארוחה הייתה כבדה מדי
והריקודים מעייפים מדי.

חתונה היא המילה האחרונה שהייתי צריך להעלות על דל מוחי, כי עם
כל צעד קדימה אני מרגיש שאני בוגד בהיא שמיועדת לי מימים
ימימה, כל ליטוף, כל נשיקה בפה ובצוואר. אבל זה משהו שאני חייב
לעשות. בכל מקרה זה לא תלוי רק בי כרגע. כרגע זה שני אנשים
הפועלים על פי כוח עליון וטווח הבחירה שלהם שואף לאפס. את חוסר
הניסיון שלי לא קשה לנחש, אבל שלה מכסה על שלי ותוך דקה שנינו
חשופים לגמרי אחד לשנייה.

השמש, בוהקת במיוחד בגלל העודף שהים מחזיר, מעירה אותנו בצריבה
של בוקר. שעת תפילת שחרית בישיבה כבר עברה מזמן. אני מנשק אותה
בעדינות במצח. היא נפקחת לאט ומחייכת. קולה שצרידותו מכופלת
בגלל הבוקר, שואל אם אני נשאר. אני אומר שאין מצב. אם הרב שלי
יעלה על זה שהברזתי יום שלם מהישיבה הוא יזמין אותי לשיחה. מה
גם שאני אצטרך לספר לו את כל האמת.
אני נותן לה את שק השינה כמתנת פרידה. לא בא לי לדמיין אותה
קופאת לבדה מחר. בכל מקרה אחי יוכל להרים עוד אחד כזה
מהאפסנאות של הפלס"ר.

עת לכנוס סיפורים ועת להשליך סיפורים.

זאת העבירה האחרונה שאני עושה בחיים שלי. כך אני מבטיח לעצמי
על שפת הבריכה ירוקת השוליים שלצידה אני יושב עכשיו. אבל אני
מסיים לכתוב את זה. כאילו משהו כופה עליי מלמעלה להשלים את
התהליך כדי להיפטר ממנו לגמרי.
היום ראש השנה. תיאלצו לסלוח לי לקראת יום כיפור. רק מסיים,
ומשליך את הדף לבריכה הזו שמלאה בחטאים של הללו שהשליכו לפניי,
ובחרא של פרות.

עם הדיו במים יתמסמס גם הסיפור הזה מעברי. אבל בכל זאת, בשפיץ
התחתון של הלב, אני מרגיש באיזו תקווה שמישהו ימצא את הדף
הרטוב ויספר את סיפור המסע שעליו לחברים או למשפחה או אפילו
לעצמו אם אין לו אף אחד. מצידי שימלמל לעצמו: "הדתיים האלו
דפוקים לגמרי" או כל אמירה מכלילה ופוגעת שכזו. זה הרי כבר לא
אני. זה הסיפור הזה שמגיעים לו חיים משלו.