[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מקס סיים את הכוס השלישית והמלצרית מיהרה להניח לפניו כוס חדשה
מבלי שנתבקשה. היא חייכה אליו והביטה בסקרנות בחבילה הגדולה
והמהודרת שהייתה תקועה בין רגליו. "תודה מרלין", חייך מקס
למלצרית והנהן בראשו. 'כבר שתים-עשרה', רגז לעצמו בעודו מביט
בשעון הקיר הגדול בפאב, 'כמה כבר אפשר לאחר?'
"מה יש לך שם?" שאלה המלצרית בקולה הסדוק, שידע יותר מדי צער
ואלכוהול. מקס שתק לרגע, הביט בעיניה וחזר לשתות מן הכוס.
קוראים יקרים - לאחר שגמע כל טיפה, והעביר גב-יד מיוזע על
שפתיו, מחתה התאילנדית את שפתיה התחתונות בנייר סופג, ומזגה
עוד מרגריטה אל בין רגליה, היישר לספל הפלסטיק המעוטר במיקי
מאוס משנות העשרים.
בשלב הזה מקס גמר בחבילה, והחל מחלץ עצמו ממנה בלאות המתבקשת
במקרה זה. החבילה רטטה קלות, כהומאג' לסיפור הסדנה של שירוטל.
"אני חושב שזה מספיק להיום", אמר באנגלית רהוטה, ומרלין מחויכת
הנהנה ואצה רצה לבוא איתו חשבון - בקרוב תבינו איזה, למרות
שבשלב זה בסיפור כוונותיה היו מעט אחרות.
"היה לך טוב?" שאלה התאילנדית בשפת אמה, ומקס הנהן בקדרות
המאפיינת מליארדרים שנוחתים פעמיים בשבוע בבנקוק לצורך נהנתנות
גרידא.
"יופי של מתנת יום הולדת, טאסאני", ענה מקס באנגלית ורכן חזרה,
"גם הדקורציה - הפאב החביב עליי בשטוטגארט - וגם לקחת את
הצעצוע הזה ולארוז אותו באריזה של פד-אקס... מאד מקורי. כבר
יומיים אני מסתובב איתו לכל מקום. זה סא-טאן - כבוד וחובה -
להיות כאן שוב איתך. אני מקווה שלא תעלבי אם אשאל אותך היכן
סול-דה?"  
"כלל וכלל לא", הבליעה בין גניחה לגניחה, שכן מקס חמד לו עוד
מרגריטה, "זה היה ל'עיון שלה. אבל אמה חלתה, והיא חזל'ה אל
הכפל' לכמה ימים".
מקס לפתע הזדקף, מערער את שלוות הזונה וגורם לספל להיפלט
בטיסה, מתיז בעקבותיו את שארית המרגריטה לכל עבר, ובמיוחד על
פניו של הלקוח, משווה לו מראה זועף. הספל התרסק לתוך רפליקה של
ואזה מתקופת מינג, שאיבד שיווי משקל והתרסק על מעט הרצפה שלא
כיסה המרבד. צירוף מקרים שולי ולא מעניין כהומאג' לכמה סיפורים
בסדנה.
"ברחה?!" השתנק, ושלח לפרצופה את אותו גב-יד לח מלפני כמה
שורות.
במקום לענות, דילגה הנערה העירומה אל מעבר לספה, והציצה
מאחוריה בחיל ורעד.
בינתיים הופיעה מרלין, פאתה קוצנית ומשוחה בוורוד, עטויה
בצפיפות רצועות עור חושפות חזה, נוקשת ברצפה במגף מחודד. המגלב
בידה, ולצידה שני מקומיים מגודלים ארוזים בחליפות ומצחצחים
מקלעים מן השוק השחור, הבטיחו צרות למקס אם ימעד בהסבר
מגומגם.
"לא הגזמת", פלט כלאחר גב-יד מוצלח.
"בימינו אי אפשל' לדעת", ענתה באנגלית, ובתאילנדית החוותה
בראשה לטאסאני להסתלק משם. האחרונה לא חיכתה למחווה נוספת, לא
טורחת להסתיר את ארובת העין המשחירה.
"איפה סול-דה?"
"השיל'ות הזה אינו אפשל'י כל'גע", התרצצה האנגלית ממרלין, ששמה
בעצם היה מיי, אבל אף אחד לא ידע זאת. לא בינתיים, קוראים
יקרים.
"איך נתת לה לברוח?"
"לא נתתי לה!" הזדעמה מרלין, "אתה יודע שלזאת יש השכל והחל'יץ
לשכנע החוצה עצמה. היא לקח גם שתי בנות אחל'ות".
"אחרות", תיקן מקס את הרי"ש בעודו מתעלם מהטיית הפועל לזכר
(שלא בשוגג למען האמת), והתיישב על המחסה לשעבר של טאסאני,
בדיוק על הצללית הדביקה שהותירה. "אנחנו לא נמשיך להיום, זה
ברור לך אני מקווה".
"מאד חבל", הפטירה מרלין, מעבירה משקל מסטילטו אחד לשני.
מקס נשאר ישוב על הכורסא, מסרב להתיק את מבטו מעיניה. עתה הבין
כי כל האלכוהול שגמע עד כה, בין אם מטאסאני ובין אם מעצמו,
יהיה בעוכריו במצב זה. אם המצב יחמיר, כנראה שבעוכריו יבואו גם
המגלב ולא מעט עופרת.
"מה את רוצה?" אמר בעודו מהרהר אם לא עדיף היה לו למלא את
טאסאני בסינגל-מאלט מוצלח - אובן, לאפרויג, גלן-ליווט או אפילו
מק'קאלן 25 - במקום המרגריטה. אחד כזה שמותיר אחריו טעם מעושן
של אדמת קבול חרוכה, שאינו צורב בגרון אלא מחליק בו בקלות
וממלא את כרסו המתוחה בחמימות מענגת, כהומאג' בהפוכה לסיפורים
שמילאו את כוסו בוויסקי זול והפכו אותו לרוצח שכיר מרושש.
"פיצוי על מה שעשית לטאסאני", נופפה מרלין במגלב, "עם זה".
"מי קידם אותך למעמד של שפחה?" פטר אותה מקס בנבזות.
"לא..." המתיקה חיוך חסר שתי שיניים קידמיות, "היום אתה
השפחה".
'זהו זה', חשב, 'אכלתי אותה', אלא שאז, קוראים המומים ונאמנים
שלי, הוציאה מרלין מעכוזה דילדו שחור וארוך במיוחד - שעד לרגע
זה ממש הסתתר מעיניו של מקס ועל כן גם מסיפורינו - ובקצהו
פגיון מבהיל ומערער נפש, כהומאג' לסרט שבעה חטאים, לסיפורים
ההזויים של בלו ושזר, ואפילו לזה של דני צוקר, בנוגע לבתוליו
של מקס... לפחות באפיק צר זה.
רטרואקטיבית, ודרך-אגב, ואפילו אגב-אורחא, אני חושב שיש כאן
הומאג'ון לסדנת ה-"ארבע", הלא היא הסדנה החמישים ואחת, שכן
מדובר בארבעה הומאג'ים במחי מקלדת אחת, מה גם שאספר לכם כי
בסוף-בסוף, חוזר מיודעינו מקס לבורדל המעוצב כפאב, נוהג
באוטובוס מספר ארבע, ישר דרך הכניסה, ועד בואכה הכורסא. זאת
כהומאג' נקמני לסיפור של סמך.
"אני בוחר ללכת", התנשף מקס, והניח כף יד פרושה על הרצפה,
מחווה במנהגי סאדו-מאזו המבהירה כי העינוי עליו מתענג האחד
ומתענה האחר הסתיים, שבא כמחווה לידיעות ספורות שנותרו לי
מקריאה לא אדוקה בכלל של סיפורי ענבל טננבאום.
"תביאו את הרכב", בישרה מרילין לעמיתיה באכזבה, "אבל אני אוודה
שתל'וץ הל'בה הפעם".





מקס רץ מתנשף בכל כוחו בשולי הכביש המהיר. החום היה כמעט בלתי
נסבל. הוא לא לבש דבר לגופו וכפות רגליו היחפות התעלמו לחלוטין
מן האבנים הקטנות והאספלט הלוהט. נהגים נדהמים צפרו לו בחולפם
במהירות בכביש, אבל נדמה שמקס לא שם לב לזה בכלל. הוא המשיך
לרוץ.
הוא חייב.


נכתב שלא לכבודה של הסדנה השישים וארבע, כשכוונת המשורר היא
שהסדנה הייתה מכובדת מאד ואילו סיפור זה, לו טרחתם לשרוד עד
סופו, כלל וכלל לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתחכם? למי אתם
קוראים מתחכם?!






הסלוגן הזועם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/06 22:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד דור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה