צעקותיך נשמעו חבר, כעת הפסק!
הטרדת מנוחתי במדבר הרוח, דמוי
תנים הגעת אלי, ויללתה.
כמה סולד אני מחייה זו ומצעקותיה, אך מבני אדם
תהום שנאתי תחתית לא יודע.

בבוא אימתך להמטיר עלי כעסך.
אך איזה מדבר מכיר אתה אשר נרתע ממראה העננה?
מדברי הוא אין סופי ולמדתי לאהוב את יובש אדמתי,
לכן מין המטר לא ארתע. כעת קורא אני לך, פרוק אלי טיפות
תוגתך וחוליי האין סופי יחנוק אותה, כך עשה ותישכח עצמך.

לא תסכים? מיד אבין כי לא בתנחומים חפץ כעסך,
אם כן ללמוד זהו מבוקשך.
סור מכאן ילד, כך אומר אני לך, בית מדרש זה בנוי רק לסומא.
כמזלזל אשאל אותך האם בטוח אתה שבשל גופך למשימה?
האם בטוח אתה שנפש העולל אשר בך תספוג כיאות
את מטח הברקים אשר עצמות גופך להם צמאים?
האם עינייך מוכנות לייסורים?

נשארת דום, ענן דמוי תן, נשארת דום,
ומי אתן ותישאר כך מול מתנות הנותן.
דמדומי בוקר עולים כעת ומסתירים את הלילה, אם כן תהיה דרוך,
הנה הוא השיעור אשר אליו יחלתה.
פן תשכח, ילדי בהיר העור, היכן שוכן אתה ללמוד,
היכן הוא מדרשי אשר ממנו לא תצא עוד.

אכן צמא כעת גרונך, למד לחיות עם התחושה,
היא מגיחה מעת לעת במלוא חריפותה.
כזוהי בת הלוויה של הכוהנת הגדולה.
שליחתי, שמש הרקיע, למענך נחשפת,
לא בכסיה ולא בבד היא מתעטפת.
אולי גיחוך היא מעלה, אך לא אל התשוקה קוראים שדייה,  
כי אם ללמדך היא מוכנה, אך רק במערומיה.

תחילה תצליף היא כנותה בעור גופך.
אכן, כעת מייבב ומבכה אתה על תפילתך, אני רואה אותך.
היזהר ילדי לברוח מחומה, תהליך התודעה בך החל, מעט סבלנות
ותיגאל.
תוגתך בשמחתך תמהל, ולא תדע טעם לקיומך, קוטב מסלולך
יאבד עם הרוחות, לו אקדח טעון היה נמצא למרגלותיך, לא היית
מהסס, אני יודע.

אני יודע, האמן לי.
אני מודה, קפצתי גם אני לאש בכדי לשרוף את אגם התוגה
אשר רבץ בי. לכן אזהרתי, אך לא די באזהרה, אני יודע.    

שנים היה לי סכר סביב תוגתי הנעלה,
כדברי המשוררת פעלתי, והיא גם כן פעלה,
כדבר המלצתה שלה פעלה, ובזאת מצאה היא את מותה.
נבהלתי, לא את מותי דרשתי, לא לשם כך סכר סביב כאבי הקמתי,
לא אדע מה לעשות בו, ולהשמדתו פיללתי.

כך הגעתי לחומה.
הקשב ילדי, הקשב לי.
גם באיסוריך, האמן לי.
עורי מכיר את מעלות שמשי, נפשי כאבה את כאב ההצלפות.
לא עוד ילדי, כעת אני עפר במדברה, לזאת תגיע גם אתה.
וברדת ערב, האמן לי, היא מטמינה, את כל יופייה וסודותיה,
במדבר הרב אשר בו שוכן כעת גופך.