אני לא בדיוק יודע מי אני עכשיו,
אבל כשאני מנסה לדבר אז לא יוצא מהשפתיים שלו שום קול.
כשאני מסתכל במראה הוא פורץ בבכי והוא מתחיל לרוץ,
והוא לא בדיוק מעוניין לראות אותי, הגוף שאני נמצא בתוכו, לכוד
בתוכו.
אז אם אני מנסה לחייך הוא מהר מאוד עוצר אותי,
ואם אני מנסה לבכות הוא צועק עליי שאני חלש.
זה לא מקום מאוד טוב להיות בו.
בחדר עמדו שני אנשים, אחד בן ואחת בת.
אני לא אוהב במיוחד בנות, הן טיפשות.
אבל גם הרבה בנים הם טיפשים מאוד.
ואולי גם אני טיפש מאוד, כי ככה הוא אומר.
מעניין אם אני זה אותו אחד שאני רואה במראה,
או זה שמסרב לראות אותי כשהוא מסתכל במראה.
אז אני לוקח לי את דובי ואני שואל אותו שאלות בלב,
כי אם אני אשאל בקול רם המבוגרים עוד יצחקו ממני.
כי אתם יודעים, אנשים מבוגרים חושבים שזה אידיוטי שלבנים יהיו
בובות,
בגלל זה אני חושב שבנות הן טיפשות, כי הן עושות דברים שלי
אסור, אני תמיד
מקנא בכולם כשהם עושים דברים שהם אומרים שאני לא יכול.
כמו מבוגרים, שיכולים לנהוג באוטו, או לנסוע ברכבת.
אבל דובי הוא קצת יותר חכם ממה שחשבתי, בשביל בובה.
אם אני מחזיק אותו קרוב אליי, והוא יודע אם קשה לי או שאני
צריך חיבוק,
אז זה הוא שמחבק אותי,
ולא אני אותו.
בחדר עמדו שני אנשים, אחד בן ואחת בת.
הם לבשו בגדים לבנים והם אמרו שיהיה בסדר.
אני לא במיוחד אוהב בגדים לבנים,
הם מכוערים.
אני אף פעם לא הייתי לובש בגדים לבנים,
אפילו אם מישהו היה מבקש ממני ממש יפה,
ונותן לי כמה שוקולד שאני ארצה - אתם יודעים,
אני מאוד אוהב שוקולד.
חבל, כי זה אומר שאם תציעו לי שוקולד,
אני אסכים לעשות כמעט כל מה שתגידו לי, וזה לא טוב.
אז אני צועק עליי לעזוב את השוקולד בשקט.
אתם יודעים, אמא צודקת - ירקות זה באמת הרבה יותר בריא.
אבל אני שונא עגבניות.
הן אדומות, ואדום מזכיר לי צבע של דם.
אני לא אוהב דם.
אז אני לא בדיוק יודע מי אני עכשיו -
אבל מי שאני לא אהיה,
אז הם דורשים ממנו לדבר, הבן והבת האלה,
עם הבגדים המכוערים,
ואני באמת מנסה כבר שהוא יפתח את הפה ויגיד משהו,
אבל הוא לא מקשיב לי, הוא לא נותן לי להוציא מעצמי מילה.
ואני באמת רוצה לדבר,
כי אני רוצה להגיד לבן ולבת עם הבגדים המכוערים
שאני רוצה דובי, שוקולד, ואמא,
ושאני רוצה הביתה.
ואולי הם יקשיבו לי.
אבל הילד הזה לא מקשיב לי,
אני מנסה ללכת והרגליים שלו לא מקשיבות לי,
אז אני עצוב מאוד ומנסה להתחיל לבכות,
אבל גם העיניים שלו לא מקשיבות לי -
ואני רוצה לאמא, אבל הילד הזה לא צועק,
ואני רוצה שוקולד, אבל הילד הזה לא אוכל,
ואני רוצה חיבוק,
אבל לבנים אסור שיהיו להם בובות,
והילד הזה לא מחבק...
אז אני כועס,
ואני רוצה לצעוק,
והילד הזה לא צועק.
אבל הילד הזה הוא אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.