היה היה ילד שרצה לכתוב סיפור.
אבל אף אחד לא לוקח דף ועפרון, יושב מול מנורה ופתאום יש לו
סיפור יפה.
הוא צריך רעיון, כשרון ויכולת, ואין לו, ואין לו, ואין לו. לא
רעיון, לא מספיק מילים ולא כשרון.
הוא רוצה לכתוב סיפור יפה. רק סיפור יפה.
מי תהיה הדמות הראשית?
ואולי זו בעצם תהיה בת?
היא תדע לעוף?
הלוואי שהיה יודע לעוף. אם כן, אז הוא יהיה אחר מהם, והוא לא
רוצה שגיבור הסיפור שלו יהיה שונה, הוא רוצה שהוא יהיה כמו
כולם, כדי שאנשים אחרים יכירו אותו.
והם יאהבו אותו, ויהיו איתו, וכל מי שיקרא את הסיפור ירצה
להיות כמוהו.
הוא יהיה יפה ומוכשר, והוא ידע לכתוב סיפורים יפים עם משפטים
מיוחדים שרק הוא יודע איך לנסח אותם, ככה שהסיפור שלו יהיה
מושלם.
אבל הוא לא היה ילד מושלם, ולכן הוא לא יכל לכתוב סיפור על
ילדים מושלמים, כי הוא לא יודע איך ילדים מושלמים מתנהגים. הוא
מעולם לא פגש ילד מושלם, או מישהו שכולם אוהבים.
אז הוא הלך לשאול את נוגה.
"נוגה, את יודעת לכתוב סיפורים?"
נוגה צחקה, "למה שתרצה לכתוב סיפור?" היא שאלה.
"אתה לא מספיק מוכשר, אין לך מילים, או רעיונות".
"אבל אני רוצה לכתוב סיפור, נוגה".
נוגה חשבה. בסוף היא אמרה שהוא צריך להתחיל לתאר את המקום שבו
הדמויות נמצאות.
אז התחלתי.
הדמויות שלי נמצאות בבית. זו טירה מכושפת ועצומה? זה ארמון? זו
בקתה ביער?
לא. בעצם, אולי זה סתם איזה בית רגיל. יש לו דלת וחלונות. אז
כתבתי.
"היה היה בית רגיל. היו בו דלת וחלונות".
ואז חשבתי לי, מי גר בבית? ולא ידעתי.
אז הלכתי לשאול את עידו.
"עידו, אתה יודע לכתוב סיפורים?"
אז עידו צחק, "למה שתרצה לכתוב סיפור?" הוא שאל.
"אתה לא מספיק מוכשר ואין לך פנאי לכך. צא החוצה ותרוץ בשמש,
תשחק כדורגל או במחשב. תראה טלוויזיה. למה לך לכתוב סיפור?"
"אני רוצה לכתוב סיפור, עידו".
אז עידו חשב, ובסוף הוא אמר שאני צריך להתחיל לחשוב על מישהו
שאני מכיר, ואז לתת לו שם אחר.
אז התחלתי.
הדמות שלי היא חייכנית ושמחה, כמו עידו. היא יפה כמו נוגה. יש
לה עיניים כחולות כמו לעמית,
ואולי היא אוהבת לצייר, כמוני. אבל אולי הציורים שלו יפים
יותר. אז כתבתי.
"בבית גר ילד וקראו לו אור. כולם אהבו אותו, ואהבו כשסיפר
בדיחות. היו לו עיניים כחולות יפות, והוא אהב לצייר, לפעמים,
וכל הציורים שצייר היו יפים מאוד".
אחר כך לא ידעתי איך להמשיך את הסיפור שלי, אז שאלתי את אבא.
"אבא, אתה יודע לכתוב סיפורים?"
אז אבא צחק, "למה שתרצה לכתוב סיפור?" הוא שאל.
"כי אני רוצה לכתוב סיפור".
"על מה?" הוא שאל.
"סיפור יפה", עניתי לו, "על ילד".
אז אבא חשב, ואמר שסיפור יפה אני צריך להמציא בעצמי, בלי
שאחרים יסבירו לי איך.
"אור שנא כשהילדים בבית הספר צחקו ממנו. והם תמיד צחקו ממנו כי
הוא לא היה טוב בלשחק איתם כדורגל. בשיעור הוא היה מצייר. הוא
לא היה כמוהם, הוא לא דיבר איתם הרבה, והוא לא יצא אף פעם
מהבית הרגיל עם הדלת והחלונות. כל מה שהוא עשה היה להיות מוזר,
ולפעמים לבכות. אז יום אחד הילדים בבית ספר רצו לדבר איתו. הם
אמרו שהם רוצים להיות החברים שלו. אור לא רצה חברים ולא רצה
לצייר, אז הוא רץ הביתה מהר. ואז הוא רצה לכתוב סיפור, סיפור
יפה על מישהו אחר, שכשהוא מצייר, הציורים שלו יפים, וכשהוא
כותב, הסיפורים שלו יפים, ושממנו אף פעם לא צוחקים".
אחר כך חשבתי את מי אור מזכיר לי, והבנתי שהסיפור שלי הולך
לכיוון רע. אז מהר מהר ביקשתי שוב עזרה.
"אמא, את יודעת לכתוב סיפורים?" שאלתי.
אמא צחקה, "כמה שאתה מוזר", היא אמרה, "לכתוב סיפור כשבחוץ
השמש יפה כל כך!"
"אבל אני רוצה לכתוב סיפור, אמא".
תכתוב סיפור על ילד ועל ילדה, היא אמרה.
אז כתבתי.
"היו היתה ילדה יפה שקראו לה עמית. עמית אהבה את אור, ואור
נורא אהב את עמית. היו לה עיניים כחולות יפות, וגם לו. היא
תמיד הסתכלה עליו אבל הוא אף פעם לא הסתכל עליה. יום אחד היא
ראתה את הילדים האחרים צוחקים ממנו. היא אמרה להם שילכו, אבל
הם לא הקשיבו. אז היא ראתה שהעיניים היפות של אור מלאות במים
שקופים, ושלה גם, כי כשעצובים העיניים רטובות. אחרי זה היא רצה
משם והוא לא ידע מה להגיד לה. וככה מתחיל הסיפור של אור
ועמית".
סוף טוב. שרק הפעם יהיה סוף טוב.
"יום אחד עמית אמרה לאור: 'אני אוהבת אותך', ואור אמר לעמית:
'גם אני אוהב אותך'. ואז, הילדים האחרים צחקו עליו כי הוא
מסתובב עם בת, אבל לו לא היה אכפת כי הוא נורא אהב את עמית.
היא היתה נורא יפה, היה לה שיער ארוך עם שתי צמות נורא יפות
בצבע של זהב, והיתה לה שמלה בצבע כחול. אבל יום אחד היא הלכה".
ואז הפלתי את העיפרון שלי וקימטתי את הדף חזק. התרחקתי ממנו
בשקט, והבנתי, שאני לא יודע לאן היא הלכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.