נועם ישב וחיכה.
הוא הסתכל בינתיים על הנוף שמחוץ לחלון המסעדה - זה נוף רגיל,
רדוד, וחסר כל טעם בעליל. הוא אינו מעורר עניין כל שהוא באשר
לאנשים שישבו במסעדה. לא היה בחוץ אף לא בית אחד מיוחד, או
מכונית של זוג נישאים טריים. לא עברה באותה שעה אף אחת נהדרת
בצורה בלתי רגילה לחלוטין - או מישהו אחר שימשוך את תשומת
ליבו. נו, שיהיה. היה רחוב בחוץ.
וכל מה שהוא עשה היה לשבת שם, בקומה רביעית, קרוב לחלון -
ולבהות. רואים הכל מרחוק ככה.
היא אמורה להגיע. היא אמרה שהיא אוהבת את המסעדה הזו, דווקא
בגלל שהיא המונית. נועם לא אהב מקומות המוניים. אבל הוא לא
יכול היה להגיד לה כלום. כל כך רצה לפגוש אותה כבר.

גבר במעיל ארוך נכנס והתיישב שולחן לידו.
הוא תלה את המעיל על הכסא, והצית לעצמו סיגריה.
הוא תהה למה הסנוב הזה התיישב בדיוק שם, מסתיר אותו.
ואם היא לא תראה שהוא שם בכלל?
ואם היא תחשוב שהוא אותו אחד, שהתיישב שולחן לידו?
איזה מין רושם הוא ישאיר לה?
הו, לא. נועם אינו מעשן.
כלל וכלל, הוא אינו מעשן במקומות ציבוריים.

עשן הסיגריה החל להעיק על סביבתו. הוא ראה את האדם שעישן אותה
מציץ בשעונו לעיתים תכופות. הוא עשה כמותו. לאן לעזאזל היא
נעלמה? למה היא לא מגיעה כבר?
הוא נאנח. הוא הזמין לעצמו ספל קפה, ושלוש עוגיות. הוא ישמור
עוגייה אחת -
אולי היא תגיע עוד מעט.


"אתה יושב פה הרבה זמן".
עבר הרבה זמן מאז שהוא נכנס למסעדה, בהחלט. ועדיין לא הזמין
דבר. הוא בהה,
"אה, ואסור לעשן כאן".
"אני מצטער", הוא כיבה את הסיגריה בקצה המפה, בחוסר נימוס
משווע, מכחכח בגרונו בקולניות.
"בקבוק של מים מינרלים. כמה זה עולה?" המלצרית בהתה בו בהבעה
משתוממת - כמעט נעלבת.
"שש וחצי שקל, אדוני". ראו על הבעת פניה שהתאפקה שלא להוסיף
"לא כולל מע"מ, עם ריבית, ואנחנו לא מקבלים כרטיסי אשראי." עד
כדי כך היה מבטה נעלב. היא משכה בכתפיה וקמה בהסתייגות.
נועם בהה בה. מלצרית חמודה. אולי הוא ידבר איתה.
הוא החל להרגיש משועמם.
האווירה עצמה הייתה מעיקה.
הוא החל להרגיש אשם.

מה הוא עשה שגרם לה להבריז לו ככה?

ברחוב שבחוץ עדיין לא קרה שום דבר מעניין. אף אחד לא התקרב
לפה.
"אתה יודע, אתה..." הוא החל, מהסס - "יש לך הרבה מאוד חוצפה".
אולי אם יעיר לו, המלצרית ההיא תשים לב. הוא קיווה לנסות. מלבד
זאת... לא היה אף אדם אחר בסביבה, שאפשר היה לדבר איתו.
המעשן בהה בו בהבעה מופתעת. כזאת שאומרת "אתה מדבר אליי?"
הוא החל להרגיש מועקה בחברתו. זו לא רק הסיגריה ששיגעה אותו.
הוא היה איש מגעיל, חסר טאקט, אנוכי ומאוד גועלי לסביבתו. מה
הוא כבר עושה במקום כזה?
אין לו בית לחזור אליו בשעה הזאת? אין לו משהו אחר לעשות
עכשיו? הוא יושב כאן, שעות על גביי שעות - מעשן את הסיגריה
הארורה, בוהה בשעון כל חמש דקות, ועוד יש לו את החוצפה להזמין
מים מינרלים. מחכה לדייט?
הוא עצר לרגע. אולי באמת אין לו בית לחזור אליו, או משהו אחר
לבזבז עליו את הכסף מלבד המים והסיגריות. ו... המעיל הזה. לא,
זה מטומטם מידיי.
זה גם לא עניינו.

"יש לי מאוד חוצפה...?" הוא ענה בשקט.
"כן," המשיך נועם בלהט. "קודם אתה בא ומתיישב לי מול הפרצוף -
כאילו שאתה לא רואה שאני יושב קרוב לדלת בכוונה. אחר כך אתה
מעשן לידי את הסיגריה הזאת - בלי לבקש בכלל. ואתה סתם תקוע כאן
במשך שעות, לא מזמין שום דבר. מים מינרלים אתה מבקש ממנה.
בחורה שחייה על טיפים שאנשים נותנים לה - אז אתה מבקש ממנה מים
מינרלים. סתם חשבתי שכדאי שתדע את זה".
"יש לך הרבה חוצפה", חייך המעשן. "יש לך הרבה חוצפה להעיר לי
ככה".
הוא דיבר בשקט. בגלל זה נוכחותו העיקה אפילו יותר - מהאנשים
האלה שמתחשק לך להביא להם סטירה רצינית.

"אתה מחכה לדייט, נכון?" הוא המשיך לדבר בשלווה.
"אהה..." נועם גמגם, "כן. אייך ידעת?"
"נעים מאוד", הוא פנה ללחיצת יד,

"מיכל.
כבר לא  חשבתי שתשים לב אליי".