"יש לי אלפי רעיונות לדמויות, ולעלילה אין לי אפילו לא רעיון
אחד". נאנח אורן, משעין בכבדות את ראשו על גב כף ידו, משלב
רגליים על השולחן ובוהה במסך המחשב, ריק ולבן כביום בריאתו.
האנחה הייתה כבדה וקולנית, וכשהכה באגרופו בזעם על שולחן העץ
הרעוע הוא איים להתפרק.
"השולחן לא אשם בזה שאין לך רעיונות", סינן לעברו עופר,
"רעיונות לדמויות ולא לעלילה זה בערך מה שהעולם הזה מתבסס
עליו".
"עזוב אותי עכשיו עם פילוסופיות בגרוש, טוב?" מלמל אורן בשקט,
חושק שיניו. הוא נראה עצבני. "יש לי עוד שלושה ימים לשלוח את
הסיפור הזה להוצאה, או שאני מפר חוזה. אתה מבין מה זה אומר?"
"שלא יהיה לנו כסף?"
אורן נאנח שוב, מתקתק בעצבנות על אותיות בסדר אקראי. מידי פעם
המשפט היה משמעותי במידת-מה, והוא החליט להשאיר אותו. אבל
באופן כללי, כשהכריחו אותו לכתוב, הרעיונות חמקו מבין האצבעות
ונעלמו כאילו האדמה בלעה אותם.
פרפרי לילה התקבצו על מנורת הפלורסנט הישנה שהייתה תלויה
מהתקרה האפורה (מישהו צבע אותה בלבן, לפני כמה שנים. היום, אף
אחד לא יכול היה לנחש את זה.) קילופי צבע על הקירות שתמונות
עלובות כיסו, רוב התמונות היו ציורים או רישומים מדוייקים
להפליא ובגודל מלא, ממוסגרות בזכוכית שקופה שהוא המריק כל יום,
שהוא צייר פעם ונטה לחבב.
תמונות אחרות היו צילומי נופים. על השולחן בסלון, נחו מסמכים
באי סדר משווע, עפרונות בגדלים שונים ומכחולים, צבעים
ומחשבונים, קערה שהכילה פעם פופקורן, וערימת קופסאות קלטות
שעליהם להחזיר לחנות הווידאו. רוב הקופסאות היו ריקות.
"אתה מתנהג כאילו זה לא נוגע לך בכלל". אורן נשמע כאילו בכל
רגע הוא עומד להתפרץ, "זה לא קשור אליך, שלא יהיה לנו כסף?!
אתה רוצה לחיות ברחוב? אתה מעוניין שאת כל החיים שלנו נעביר
כמו עכברים, שכל הרצון שלהם בעולם הוא חתיכת פרוסת גבינה
מסריחה ואיזה חור עלוב לישון בו, העקר שהגשם לא יהרוג אותם? זה
מה שאתה רוצה?"
עופר משך בכתפיו. "אני אחזיר את הקלטות". דלת הארון הישן שמתחת
לטלוויזיה חורקת מעט, וערימה של קלטות נפלה ממנה בבת אחת. הרעש
כל כך הבהיל אותו שהוא הכה במקלדת בידיים קפוצות, נושך את השפה
ומסנן משהו על זה שאין לו רעיונות לעלילה, ושכל דבר שקורה שם
לא מוביל לשום מקום.
"תכתוב סצינת סקס", מלמל עופר ביובש, "את הקוראים לא מעניינת
העלילה. מעניין אותם הסקס. בשביל זה אנשים קוראים רומנים".
"לא יכול", הוא אמר בשקט. "כתבתי סצינת סקס לפני שני עמודים".
"מה קורה עכשיו?" עופר התקרב לכיוון המסך ובהה בו, נשען ביד
אחת על ראשו של אורן - ליפה, מתולתלת, חום כהה נוטה לשחור.
אורן פזל אליו בעצבנות בעיניים חומות-בהירות. "ממ... מעניין".

הוא לקח ממנו את המקלדת בבת אחת.
אורן בהה בו, בזמן שכתב את ההמשך בצורה מושלמת, כמובן - היא
הייתה מושלמת יותר, אילו חשב על אותו המשך בעצמו. "זה בדיוק מה
שרציתי לכתוב עכשיו", הוא מלמל בשקט. "הכל בגללך. אתה הוצאת
אותי מהריכוז". עופר משך בכתפיו.
"בבקשה", הוא החזיר את המקלדת למקומה, "אתה הריי יודע בדיוק מה
אני מתכוון לכתוב. תכתוב".
הוא חזר לסלון, מרחק של מטר וחצי בערך מהשולחן עם המחשב. הוא
מיין בשקט את הקלטות.
"מצטער". מלמל אורן, "אני לא יודע מה קורה איתי לאחרונה. אני
פשוט... אני חייב לסיים את זה. זה הספר השלישי, אתה יודע שהשני
נגמר רע. אני לא יכול להשאיר קוראים עם טעם רע בפה, אנשים לא
ימשיכו לקנות. במילא אין לנו כסף".
"תמכור ציורים", המהם עופר בשקט. "הם יפים, אני הייתי קונה
אותם".
"אבל... אנשים לא מבינים שום דבר מערימת הקווים הזו". הוא בהה
בסקיצה אחת בתסכול,
"זה אמור היה להיות מבט, קלטת?"
עופר העביר יד אחת בשיערו, שטני חלק, תספורת קצוצה. בבואתו
נעצה בו את עינייה מבעד למראה הסדוקה, בעלת מסגרת הכסף
מעלת-החלודה והשבר בקצה. "כן", אמר בשקט. הוא הביט בציור.
"כן, זו העין שלי, לא?"
אורן חייך.
"אתה ממש מוזר," מלמל, "אתה יודע?"
הם נשתתקו למשך כמה שניות. "או שאולי גם אני אנסה למצוא עבודה,
או משהו?"
"הבטחתי שאני אחיה מהאומנות שלי... אני חייב... לקיים את זה,
בשביל עצמי".
"הוכחת שאוהבים אותך. זה לא מספיק?"
"כלום לא מספיק".
עופר הביט בשולחן העמוס, בספה המרוטה ובאלפי אלבומי הסקיצות
בכל מקום. המחשב היה עמוס בסיפורים, חלקם על דיסקטים, חלקם
מודפסים בקלסר וחלקם ערוכים. המקרר היה ריק.
קבוצה של פרפרי לילה חגה סביב מנורת הפלורסנט הבודדה, נעוצה
בתקרה שמישהו צבע בלבן פעם.
"שום דבר לא מספיק?" אמר עופר בשקט.
"נתת את החיים שלך בשביל השטויות האלה, אורן. לא כדאי ש- - "
"שטויות?!," ...אלה לגמרי לא שטויות!" הוא הכה בזעם בשולחן,
שוב, והוא חרק. עופר בהה בו בבהלה. הוא הניח יד רכה על כתפו.
"ת.. תרגע. טוב?"
אורן נרגע. העיניים שלו צרבו מבהייה ממושכת במסך.
"אז תפר את החוזה. אז מה. הלחץ הזה לא עושה לך טוב..." מלמל
עופר, "אתה אומן, אתה לא יכול לעבוד לפי לוח זמנים. הוצאה לאור
היא שטויות, כלומר... אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, ומי שאתה
רוצה ייקרא את זה. לא צריך מעבר".
"כסף", ענה בדממה. "צריך כסף. הכל עובד לפי לוח זמנים".

"נמאס לי מכסף. או מלוחות זמנים". מלמל עופר בהחלטיות, ובלי
אומר דבר הוא שב לסדר את הקלטות, ולא המשיך להגיב לשום דבר אחר
שנאמר לו לאחר מכן. בסופו של דבר, הן היו מאורגנות בקופסאות.
הוא לבש את המעיל בכוונה לצאת.
"א...", פתח אורן, "אתה... רעב, או משהו?"
זה היה תורו של אורן להכין את האוכל. וגם היום נאכל
טייק-אוואי.
"אוכל סיני", מלמל עופר קצרות,
"תגיד להם שעם מעט רוטב, הרבה אורז ופחות עוף. ושאני שונא עוף
בדבש, זה עושה לי צרבת".
"פיצה? הוא הציע, בטון שואל.
עופר הנהן. הוא העביר לו את הטלפון. "קח, תתקשר. אני הולך
להחזיר את הקלטות.
חצי עם פטריות וחצי עם זיתים. יש רסק עגבניות?"
"כמעט נגמר..."
"אז נוסיף אחר כך. תתקשר. אני אחזור תיכף". הוא יצא.

"יש לי אלפי רעיונות לדמויות, ולעלילה אין לי אפילו לא רעיון
אחד". נאנח אורן, משעין בכבדות את ראשו על גב כף ידו, משלב
רגליים על השולחן ובוהה במסך המחשב, ריק ולבן כביום בריאתו.
האנחה הייתה כבדה וקולנית, וכשהכה באגרופו בזעם על שולחן העץ
הרעוע הוא איים להתפרק.