היה לו חיוך של שטן. היו לו עיניים בהירות, בצבע החול הלבן,
נוצצות כאבן-היהלום מתוך מסך של צלליות ערפל. מבטן היה מסתורי,
אך מרושע. מבריקות כשלג נמס, בצבע על-טבעי.
לא אנושי - אם ככלל ניתן היה להגדירו בן אנוש. הייתה לו רעמת
שיער חזקה, בצבע שחור כעורב, שהתנופפה ברוח החזקה המתמשכת,
וכיסתה על פניו את מבטו החלול והמבריק.
היא גלשה במורד כתפיו, סבוכה בתוך עצמה, כגלימה אפלה. עורו היה
לבן עד כי לא ניתן כמעט היה להבחין בו על רקע הכלום, והשתלב
היטב בצבעה הבהיר הריק של השממה. סביבה שאינה סימפטית, שלא
כדאי היה להתבלט בה. הוא חייך, שפתיו כצבע השני, כהה ואדום
כדם. חיוך של שטן. "ממה אתה מרוצה כל כך, חושך?" נשמע קול
נוסף, הססני ורועד למדי, מבין הצללים. "מכלום." הוא המשיך
לחייך את חיוכו השטני, מביט בירח העצום שמעליהם. הוא באמת שלא
היה מרוצה מדבר, ובכל זאת המשיך וחייך את חיוכו הכהה, המדמם.
הוא המשיך להביט באותו ירח, הירח שהאיר את הכלום, את השממה.
הכחול המשכר, קרני המוות המסנוורות. הוא היה במרחק נגיעה מהם.
"מה אתה מחייך ככה?" נשמע אותו הקול, "הם... שוב," נרעד מעט,
על אף שהיה הססני ממילא. "עוד פעם." "עוד פעם מה?" מלמל חושך,
מחייך את אותו החיוך השטני, מדבר באותה שלווה. "כאילו שחסרים
לנו עוד מלאכי גיהנום כושלים..." "הם תלשו לי עוד נוצה בכנף."
חושך בהה בו בפליאה, בעיני הפנינה הרחוקות שלו. המלאך התקרב,
במעוף צולע, כמעט מת למחצה. "בני אנוש... ברי אותו הגורל כולם,
הלא כן? ארורים יהיו..." הוא סינן. כעת, משהתקרב, ניתן היה
להבחין בצלקת מדממת בחתך שעל גבו. מלאכים פצועים אינם חדלים
לדמם. "החדווה שבפציעה... ממתי אותה ההזדמנות, הזכות המגיעה
להם, ונותנת להם... את האפשרות של לשאוב מאיתנו את הכלום?"
חושך הרהר. הכלום היה הכל בחייהם. בני האדם, ברי אותו גורל
כולם. הוא המהם, ממשיך להקשיב לאותן גניחות ויריקות הדם של
המלאך. מבטו היה ריק מתחושה. חיוכו נותר שטני. הוא בהה בירח
העצום. "הם תלשו לי עוד נוצה בכנף..." הוא סינן במכאוב, מביט
בו במבט רוטט, נכלם, מבויש. כמלאך שלא ביצע את משמרתו כמוטל
עליו. דמעות המוות נצצו בעיני הלבנדר שלו, כנפו נטתה לנשור,
החתך בגבו מדמם. "זה לא כואב?" מלמל חושך, באותה הריקנות. "זה
לא כואב... אני מלאך... חתכים מדממים לנצח אצל המלאכים
הפצועים..." חושך המהם שנית. הוא הביט בכלום הלבן שמעליו. "אני
לא מבין אותו," הוא מלמל, "לצייר שוב הכל מחדש, אחרי שעבדנו כל
כך קשה?" "הם לא היו מוכנים לזה, חושך..." המלאך הביט בו באותן
העיניים העצובות. "הם לא היו מוכנים לכלום. אסור היה להראות
להם את המקום המופלא ההוא... שפעם שררו בו חיים," "אבל..."
מלמל חושך באותה הריקנות, "זה מה שהוא תכנן, לא? אתה בורא בני
אדם..." הוא הביט באצבעותיו הארוכות, שולף את ציפורניו
המטופחות מתוך אגרופו הלבן והשלדי, "אתה מראה להם את הכל - הם
נולדים, הם חיים, הם מתים..." "זה יצא מכלל שליטה." "אתה זה
שבאת עם הרעיון המטורף הזה, להפיח בהם נשמה..." "חושך," הוא
מלמל בעצב, "חושך, הם תלשו לי עוד נוצה מהכנף." "זה מגיע לך."
הם נשתתקו. הרוח הנצחית ממשיכה לפגוע בהם, וכלא משפיעה, להמשיך
מהם הלאה, שואבת מתוכם את שרידי נשמותיהן. הם התרגלו לכך. שערו
של חושך כיסה על עיניו. הדף הלבן, הכלום הגדול, החל מתמלא
אט-אט בכתמי דם, אדום וכהה. "אלה," חייך חושך, אותו החיוך
השטני, חיוך ירח. "אלה הם החיים." הוא הביט בדף שמולו. "מכאן,"
הוא המשיך, "אנחנו נתחיל לשרטט את הכל מחדש." "להפיח בהם
נשמה...?" המשיך המלאך בכאב, "אחרי כל מה שהם עשו? גרזנים כה
רבים שהתלקחו באש, בתוך נשמתם, אפלוליותם האין-סופית של
רגשותיהם, שגרמה להם להרוג אחד את השני מבלי משים...? האם
אנחנו באמת רוצים בכך? והוא...?" חושך המהם. "לכך הם יועדו,"
המשיך באותו הטון השליו. "ברי אותו הגורל כולם, בסופו של דבר,
המין האנושי. ברי המזל שמישהו ישחק בהם, מבלי חופש השליטה..."
"הם הורגים כל מי שסביבם, חושך! הם עשו בי את הצלקת... הגורמים
למלאכי הגיהנום לכישלון האין-סופי..." "האמונה הטיפשית
בגן-העדן," מלמל חושך. "טיפשים. ללא הידיעה שזהו הדבר היחיד
שעוד נותר בהם, זה שכולם עוד מייחלים לו. הם הפכו אותו
לאסון... מתרחקים תמיד ממה שקיבלו במתנה, תמיד דורשים עוד."
הוא הניד בראשו בתסכול. "היה להם הכל. היו להם חיים," הוא הפנה
באצבעו האחת אל אותו הכלום מכוסה דם, שניצב על השולחן לאין
תנועה. הדף בער באש ונעלם. "הייתה להם אדמה," הוא בעט בכלום
היקומי שלרגליו, בוהה בעצמו מייצב את שיווי משקלו בין כוח
המשיכה של הכוכבים. "היו להם רגשות, הייתה להם אהבה, הייתה להם
שנאה..." הוא המשיך בקולו היציב, "כשרק הגעתי לכאן, עוד היה לי
אור בעיניים. האינך זוכר זאת?" "אני זוכר," מלמל המלאך, "אני
זוכר עיניים בוערות בחום כהה. מעולם לא ראיתי עיניים שכאלה..."
הוא הוסיף, קולו עוד רוטט ומכאיב, וזאת מבלי שיכאב כלל. "כשהיה
לי אור בעיניים, עוד ידעתי בכי. עוד ידעתי בכי מייאוש," הוא
רקע ברגליו בשממה. קולו עוד יציב, שליו, רגוע. חיוכו עוד החיוך
השטני. "ידעתי שנאה. ידעתי שנאה תמידית, כשהייתי בן אנוש. אולי
זו מה שהייתה הטעות הגדולה ביותר שלו. החמדנות, הצורה השפלה
שבה התכונות מחולקות באופן בלתי-שווה להחריד. מצוקתם של בני
האנוש לקבל יותר מדי, עד שיומתו לבסוף." "הם תלשו לי עוד נוצה
בכנף." "מלאכי הגיהינום יישרפו בקרוב, לא יהיו עוד כנפיים..."
מלמל חושך, "איש אינו יוכל לעוף. שנאה תמידית לבני האנוש
האחרים, אך שנאה תמידית כלפי עצמי..." הוא מחה כנף שחורה,
כרותה למחצה, שהדם בה נקרש. נוצותיה התפזרו לכל עבר. "שנים,"
הוא הניד בראשו, "שכבר לא ייחסתי את החשיבות לדברים האלה." "אז
מפרקים אותם?" מלמל המלאך בכאב. דמעות הדם המשיכו נוטפות על
רקע הכלום, סוחטות אותו. חושך התקרב אל השולחן באיטיות. הוא
הכה בו בחוזקה. הדף נקרע ונעלם בחשכת היקום, והשולחן נחצה
לשניים. קולה של זכוכית נשברת, קולו של צלצול טלפון קטוע,
פעמון כנסייה שנפסק, בכיו של תינוק בן-יומו, צעקה אילמת, דלת
נטרקת, צחוקה של ילדה קטנה, צחוקם המטורף של שיכורים, קור וחום
מתערבלים אחד בשני, ילד שצועק, ילדה שנופלת, מישהו מת... הם
כולם נשמעים באותו הטון ובבת אחת, נבלעים מהדהדים באטמוספירת
העננים שלא ייאמנו - כתום, ורוד, סגול, כחול, אדום דם - משנים
את צבעיהם כפי האנשים. דממה שררה לאחר מכן. "כן," מלמל חושך
באותה השלווה, באותו הקול השקט. "אנחנו מפרקים אותם." המלאך
בהה בו באישוניו הריקים. וזה היה הרגע שבו כבה כדור הארץ.
כבהפסקת חשמל יקומית אדירה, החלו החיים כולם להיבלע בחורים
השחורים, ומלאכי הגיהינום מרחפים סחור-סחור, מלקטים כאבים
לשאוב מתוכם, להביט בהם ישירות בעיניהם המתות. לשרוף עצמם,
מכאב המין האנושי. האש האדירה שהתפרצה הייתה המחזה הבלתי ייאמן
הגדול מכולם, כשהפכה לאפר ולאבק את

הכלום האדיר, הידוע לשמצה.
את צחוקה של הילדה, ואת אותו צלצול הפעמון.
את הילד שצרח, את התינוק שבכה.
חושך חייך את חיוכו השטני, שפתיו כצבע הדם.

הוא הסתובב לאחור, רעמת שיערו השחור מתנופפת ברוח התמידית.
עיניו הזוהרות כיהלום מבעד לערפל, מנצנצות ברשעות באפלת היקום
הריק. המלאך הביט אחריו, במבט מתחנן, בעיניים מתות וריקות.
"חושך... הם תלשו לי עוד נוצה בכנף."

"כלום לא קרה."