"אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב..."

היו אלה תהיות מאוד מוזרות, מאלה שחלפו לאחרונה בראשו של עדן,
זה מכבר.
לא היו אלה תהיות של חיי-מוות מדביקות השפתיים, כי לא של כל
נער נרגש וביישן,
בעודו תוהה אם עליו לגשת ולדבר עם אותה נערה סמוקת-לחי תפוחים,
לא- זו החושב כי מיועדת היא לקשור עמו את אהבת הנעורים הראשונה
של קיץ. נראות היו תהיותיו של עדן אין קץ, כתהיות אחרות, אשר
אינן קשורות כלל, לפתע- אל מתיקות דביקותו הלוהטת של קיץ. לא
היו בהן כל נערות סמוקות לחיים, ולא רוח חמימה מסנוורת.  

אך היה להן, כמובן, אותו הפתיח, אוהב-אינו-אוהב שכזה, כשמרט את
עלי כותרתה של חרצית צהובה,
זו המזכירה בתמונתה את השמש. היה בהן תסכול, כשהבין כי רגשות
האשם המתוקות שהציפו במוחו הקודח את אותה דביקות מרה שהיא,
כשבהה באותה שמש קיץ עלובה, הפוצעת את סופו של החורף.
הביט בעיניו הכחולות-מחפשות, את פרחי הבר המציפים את אותה גבעה
ירוקה, הגבעה שהייתה שלו,
ושלהם, זה מכבר.
קוצים יבשים דקרו בכפות רגליו היחפות. כלניות ביישניות-
סגולות, כחולות, ואדומות- פרחו את מותו של החורף. סביוני-בר
וחרציות הציפו את המקום בקרני שמש מתוקות וריחניות, של שמש
האדמה. הסביון הינו חרצית בתולית, כעין שמש שאינה מעיזה לפרוח-
אשר בסופו של דבר, הופכת אחרת, זרעי פרח הסביון הציפו את השדה,
ואת הגבעה כולה, מחפשים אחר משאלות ליבם של שלל רוחות.
ציפורים וצרצרים מלאו בזמזומם החרישי והמענג את המקום כולו.
עדן הסיר את כובעו רחב-השוליים, והניח אותו על האדמה לידו. הוא
השתרע בצורה כזו שיכול היה להביט בעיניה של החרצית, בעודו תולש
עוד ועוד מעלי כותרתה. אמרי את האמת.. התחנן. לעזאזל עם זה,
חרצית מטופשת.


הנה ועבר כבר חודש.
חודש מאותו חופש רחב ידיים, יפהפה ואין סופי, שבו אתה רץ אל
האופק בזרועות פרושות לצדדים, מנסה רק לתפוס את השמש בחיוך-
ובלבבך, הנה ואתה כבר טס לשם.
היה אושר עצום, שבהתגלגלות חסרת המעצורים על כרי דשא עצומים,
בידיעה שאיש אינו צופה בך. בטעמם המתוק של תותי בר מסוכרים.
שירי הבוקר של הנחליאלי והעפרוני, ברחשים ושלל פרפרים שמילאו
את הגבעה במעופם.

השמיים היו כחולים, באותו בוקר.
היה זה בוקר מקסים, מאותם בקרים שאהב- כשבקרים עם שמש שאינה
שורפת, אך מחממת.
שאינה מסנוורת, אך מאירה. עננים רכים ריחפו לתנועת הרוח. עלי
השלכת חגו במעגלים,
והשלוליות ייבשו. הצרצרים שרו את מנגינת הלילה, עורבים קוראים
את קריעת הדממה.
השקט היה אותו שקט של לטבוע בעיניו של זר מוכר, אותן עיניים
אפורות-בולעות,
השייכות לאדם המסוגל לתפוס את השמש בחיוכו.
העונה הייתה בין החורף לאביב.
קור הרקפות הפצועות, שלג ועלי השלכת של סתיו- חלפו במהרה,
והביאו איתן את שילוביי הטבע הקוסמים של שמש וגשם- בלתי
צפויים, למדיי.
אינך יכול לדעת איזה ניצן כלנית יפקח היום את עיניו אל השמש.
היכן תצטייר בקווים דקים ומחוקים, עוד איזו קשת בהירה הנחבאת
אל התכלת.
איפה יהיה אותו החיוך, זה המסוגל להאיר פניו, להמתיק בסודו של
בעל אותן עיניים אפורות-בולעות,
זה שמסוגל יהיה לתפוס את השמש, ולו רק אם יירצה בכך?  

"אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב..."  
המשיך לספור בליבו את עלי הכותרת המרוטים של חרצית שקטף.
שדה עצום ורחב ידיים, סודות הפעמוניות והשלכת, זמזום בלתי פוסק
של דבורי הדבש, ושירת העפרוני.
פרפר צהוב אחד, חדש של יום נוסף, חצה במעופו את מבט הספיר
המסתורי בעיניו של עדן.
הוא הביט אל השמש. השמש נראתה, לו לפתע, כה רחוקה-
כשתלש את עלה כותרתה האחרון, בעצב, "לא אוהב..." לחש אליו אותו
עלה,
ועף משם ברוח הקרירה- חמימה. היה זה חודש לפני.

רועי היה נער גבוה ויפה, כבן 18 וחצי. הוא היה בעל עיניים
אפורות ועמוקות,
ושיער שחור קצר, עם צמה קצרה ודקה בקצהו.
היה לו עור בהיר, על אף הזמן המרובה שבילה בחוץ, לאור השמש.
נמשים בהירים וקטנים היו בלחיו,
וגומות חן מלאו בחיוכו. שיניים ישרות, אף סולד. החיוך...
המסוגל לגרום לך להשתכר לשעת-הצהריים בשקיעה.

עדן היה אז כבן 16 וקצת, כמעט ושבע-עשרה.
הוא היה נמוך יחסית וביישן, בעל שיער ארוך בצבע חום-דבש, שאסף
בגומייה מאולתרת אל עורפו.
כובע גדול ורחב שוליים הצל את פניו, את אותן עיניים כחולות
וקטנות, מכווצות אל שמי תכלת תמוהים- אינך יודע בוודאות אם
מסנוורים אותך יתר על המידה, או שמא הם אפורים ודיכאוניים, שרק
תנסה ותחפש בהם ולו מעט אור.

"לא אוהב... אותי..."
חשב בעצב, והביט בסלידה באותה חרצית, עירומה לגמרי מעלי
הכותרת.
הוא הרגיש נגיעה קלה בכתפו, נגיעה שגרמה לו לרעוד לרגע.
"עדן, מה אתה עושה כאן?"
חייך אליו שוב החיוך הזה, זה המסוגל לגרום לך
להשתכר-אל-שעת-הצהריים-בשקיעתה.
הוא נבהל לרגע, ומיד השתלט על עצמו.
"קוטף פרחים..." חייך חיוך מטומטם, ולו לרגע אחד. "הנה,
בשבילך."
הוא זרק עליו את שאריות פרחי החרצית.
"הו, איזה פרחים מקסימים," מלמל רועי בעוקצנות, והניד בראשו
בתסכול, בחיוך.
"נכון שהם יפהפיים?" חייך שוב עדן.
"לא ממש..." מלמל רועי בשקט, משחק באצבעותיו בגבעולים המרוטים.
חיוכו הפך מסתורי- בצורה שרק הוא יוכל לשלוט בחיוכיו. עדן היה
רוצה ורק בלהתמכר לאותה העווית המקסימה של שמחה, ולו הדקה
ביותר- בפניו של רועי, ולבהות בה בכל שעה מיממת היום. לגומות
החן, לנמשים- של אותו נער גבוה,
בן 18 וחצי. ואין היה זה רגש מוגדר כל שהוא, של הרצון להשתכר
מחיוכיו. הייתה זו שמש.
"כן... אבל השמש יפה היום. נכון, עדן?"
עדן הנהן, אולי בהפתעה.

רועי התיישב, שולח מבט אפור אל האופק.
מכנסי החאקי הקצרים והישנים שלו הפכו מלאי אפר, ונקרעו בקצם.
הוא ניסה לתפור בהם טלאי פעם, אבל מעולם לא היה לו אחד מספיק
טוב. אך בסופו של דבר, העובדה שהם ישנים ודהויים- היא שהפכה
אותם לבעלי התואר "מכנסיי החאקי של רועי", תואר שבזכותו אינך
יכול לטעות בהם.
רועי חבש גם הוא כובע רחב שוליים, אבל שלו היה כובע גדול מקש.
היה הבדל גדול בין הכובע המסוים הזה, לבין כל כובע אחר שאי פעם
יהיה.
שניהם לבשו חולצות טריקו רחבות ולבנות.
על זאת של רועי היה כתוב שם של מותג מסוים באנגלית.
זאת של עדן הייתה ריקה מכתוביות, או מתמונות, וגזורת שרוולים.

לאחר בהייה שותקת וממושכת בשמש, פזל שוב עדן לערימת אותן
חרציות מרוטות-עלים.
"מה יש לך מהפרחים האלה, אתה, הה?" גיחך רועי.
"אהה?" הביט אליו עדן במבט שואל. "אהה... כלום. לא משהו
מיוחד."
רועי צחק לעצמו צחוק ממורמר. "חם עכשיו. החורף יסתיים
בקרוב..."
"אני דווקא אוהב את החורף."
"אני לא סובל את החורף."

הם נשתתקו שוב.
זמזומם של דבורי הדבש חתך את דממתם, ונדמה היה כי ציפור מסוימת
ממלאה לבבותיהם בתווים.
היא נקרה דובדבן מתקתק ואדום, שנצץ לאורה של השמש. ברחשים
וחיפושיות מלאו את האוויר, ולא בכמויות- אלא בדרך שאולי אפילו
תגרום למזיק המכוער ביותר, להיראות ככוכב. לרגע נדמה היה כי
פרצופיהם היו כה קרובים, ורק דרך אותו מבט נשתתק והמום שהיה
לעדן. בכל אחד מנמשיו, יכול היה להבחין. בזיפים המעטרים את
לחיו בדרכם המחוספסת- קצרים ושחורים, לא ארוכים מידיי, גם לא
בלתי נראים. הם היו שגרמו למבטו להעמיק, מתמידים להיות בהירים
מספיק כך שתוכל לנצח להבחין באותן גומות-החן. חיפושית קטנה
טעתה במעופה, ונחתה על אוזנו של עדן.
"אתה נראה מטופש," חייך רועי. "יש לך חיפושית על האוזן."
עדן פלט מעין צחקוק-אנחה מתוסכל שכזה. הוא מהר להשתיק את עצמו.
"נו, תעיף אותה." רועי המשיך לחייך. הוא העביר את אצבעו
בעדינות אל תנוך אוזנו, והחיפושית התעופפה משם. עדן הביט בה
מוקסם, נוחתת על אותו עלה-כותרת מת, של חרצית זורחת.  
והנה עיניו האפורות-כסופות של רועי כלאו בהן שוב את מבטו.
טיפש.
"במה אתה בוהה, כסיל?" נדמה היה לו כי שמע את החרצית לוחשת
באוזנו,
"אמרתי, או לא אמרתי בעבר? שלא אוהב אותך."
 
"כן.. זה באמת דיי מטופש מצידי." ניסה לענות חזרה.
"מה מטופש מצידך?" שאל רועי. "אל מי דיברת, קודם?"

"אני... אהה... יש לך עיניים יפות."
הוא קם, ורץ משם.
"מה אתה עושה, טיפש?"
נדמה היה לו כי שוב שמע את החרצית לוחשת באוזנו.
הוא לא הבין למה בדיוק התכוונה,
אך השתדל לרוץ... מהר מכפי שרגליו נשאו אותו.
כפות רגליו היחפות הסתגלו זה מכבר לאדמת הטרשים הסדוקה,
ולקוצים היבשים. ליבו עוד אינו התרגל בלשאת את פעימות הלב בקצב
כה רב, נע מתגובתו לריצה כה ארוכה, ממבט אפור-כסוף כה מתמשך.
בחיוך המתלהט.. שמביט בשמש ראשונה של אביב. בעצירת הנשימה לזמן
כה רב של השתאות. נדמה היה לו כי, ולו לרגע, הציפו דמעות-השמש
את עיני הספיר המחפשות שלו. חיפושית נוספת נתקלה שוב בפניו.
הוא רצה להמשיך ולרוץ.. עד כי לא ייראה עוד את השמש, מאותו
מקום שיגיע אליו- לא שמש, חרציות, או חיפושיות באותו האביב.

טל הבקרים דלק ככוכבים קטנים בחלונותיהם של זרעי צמח הסביון,
שהתפזרו ברוח ונצצו בשמש. נראה כי השמש הזילה דמעות גשמי קיץ.


"אז מה?"
נדמה היה לו ששמע קול. באותו היום, חודש לאחר מכן. היה זה קול
מהדהד, כמתוך זיכרון,
עלי השלכת חגו במעגלים, טבעו בשלוליות החורף, חורף שכל כך
שנא..
ובעצם, אהב. כן, זה באמת... דיי מטופש מצידו.
פרחי החרצית אינם פורחים עוד. זרעי הסביונים אינם עוד מתפזרים
ברוח חמימה.
היה זה חורף, חורף עצוב וקר- חורף באביב הפכפך.
ימי הקיץ אינם עוד השתוו לתחילתו של גלי הקור המקפיאים, של
פתיתיי קרח הנמסים אל תכולת אש האביב המשלהבת.
הוא נזכר בטעמם המתוק של תותי-בר מסוכרים.

עוצם את עיניו, בשנית, שומע את אותם הקולות.
"אז מה, אם יש לי עיניים יפות?"

קולו דהה ונעלם אל השמש.