קפוא ודומם הוא ניצב לו שם, פסל של שני אנשים מתנשקים.
הם היו שני סלעים, שהים עיצב בדרכו הייחודית במשך אלפי
ומיליוני שנים. צדפים קטנים נבלעו בתוכם, אלמוגים מצאו בהם את
מגוריהם, והם היו שני סלעים.
קפוא ודומם הוא ניצב לו שם, פסל של שני אנשים מתנשקים.
אנשים תמיד שאלו מהיכן הידיעה הברורה שאלה שני אנשים מתנשקים.
מי אלה האנשים, תהו, גבר ואישה, שטן ומלאך, שתי נשים או שני
גברים, ישות על טבעית, יצור אנוש בעל שני ראשים - שני סלעים הם
היו, מקום מגורם של קונכיות ואצות. היכן שהוא התפסלו שפתיים.
פיתולים עדינים ודקים נראו בבירור כנשיקה, יאמינו הם באמת או
שלא. בלתי אפשרי לשלוח יד ולגעת.
קפוא ודומם הוא ניצב לו שם, פסל של שני אנשים מתנשקים.
ורעש של ים ושמש יוקדת, ראיתי את השיער הארוך שלה מתנופף ברוח,
לרגע - ויכולתי להישבע שהוא בהיר, ויד חסונה של בחור מסיתה
אותו לאחור. השיער התקצר, זוג רגליים, אחר כך גלים וים.
נבל קלוש וקול שירתם של אוהבים, קפוא ודומם הוא ניצב לו שם,
פסל של שני אנשים מתנשקים.
מי הם היו ומה הם רצו?
את מי הם חיפשו ומה הם מצאו?
הנחתי לרגע כף יד אנושית וקטנה, הם בכל רגע יכולים להתפרק,
תיארתי לי - הם פסל ולא יותר.
יד אבן קרה, חתכים צורבים של חול-הזכוכית שלרגע גורמים לדם
מידי לזרום, וקול ענוג של בחורה וצליל מרוחק של נבל, ויד אבן
קרה וחדה, מסיטה קבוצת שיער ומושכת אותי לנשיקה.
קפוא ודומם הוא ניצב לו שם, פסל של אני אנשים מתנשקים.
שלושה. |