בכל פעם שנועם נכנסה לחשבון האמייל שלה, עלה בה הניצוץ מחדש -

הפעם, הייתה בטוחה בכך - היא תצליח. היא העבירה את המכתב
לחמישים אנשים. מה יכול להיות יותר מזה? היא שלחה גם הודעות
טקסט במכשיר הנייד, ליותר ממאה. במעטפה רגילה הם היו מעבירים
כספים, היא הייתה צוברת ככה שקל אחר שקל - אבל לא, זה מעולם לא
הספיק.
לנועם היה חדר גדול. היא הייתה בת יחידה, החדר שלה היה מרובע
מדויק וסימטרי, המיטה שלה הייתה ספת נוער שנפתחה לשתי מיטות
כשרצתה בכך, והשולחן - מחשב לבן ומגושם ניצב עליו, היה בפינת
החדר. ערימות של מבחנים בעלי ציון נכשל, ספרי לימוד ששכבו
הפוך, בובות פרווה מרוטות וישנות, עיני-כפתורים נקרעות מהן,
ובובות פלסטיק עירומות חסרות ידיים, רגליים או ראשים.
נועם אהבה את החדר שלה.

מאז שהתקינו לה את המנעול בדלת, היה החדר הלבן והמרובע, בבית
של אבא, החדר שהכי אהבה מכל חדרי הבית. בבית של אמא היה לה חדר
משותף לאחותה החורגת. היא כבר השתלטה על כולו. אמא אהבה את עדי
יותר משאהבה את נועם, ואהבה את אורן יותר משאהבה את אבא.
למעשה, אם זה היה תלוי בה, נועם כבר לא הייתה עוד חלק מחייה.
החדר בבית של אמא לא היה החדר של נועם. הוא היה החדר של עדי -
הוא היה מלא בפוסטרים צבעוניים, קיר אחד שלו היה כחול כהה,
תמונות של דולפינים ושל זמרים ששנאה היו תלויות בכל מקום.
החדר היה רועש מדי.
והיא אהבה פשטות.
היא אהבה את החדר המרובע והלבן, מהדירה של אבא.

הגיעה עוד מעטפה.
הפעם הסכום קצת עלה. בכל פעם היא מרוויחה קצת יותר.
אבל העבודה הקשה ביותר, היא לשכנע אנשים שזה עובד.
למצוא לעצמך את הפראיירים שייתנו לך כסף,
ולהיות כזה בעצמך.

היא הוציאה שטר אחד של עשרים, ומטבע של חמש.
היא מיענה את המעטפה לשם הבא ברשימה, וכתבה את השמות שאחריו,
כדי שמקבל המכתב יידע למי עליו להעביר את הכסף. בכל פעם כל אחד
הוסיף קצת, בכל פעם הם היו מעבירים הלאה.
ונועם תמיד האמינה להם.
נועם תמיד האמינה שתהיה עשירה יום אחד.
ובמקום המחשב הגדול והמגושם, תהיה לה אולי מערכת הפעלה חזקה
יותר, ואולי אפילו מחשב נייד.
אולי היא אפילו תוכל לקנות פוסטר לחדר, או אולי - אולי, אם
באמת תצליח - והיא קרובה להצלחה, כולנו קרובים - היא תוכל
אפילו לקנות לעצמה את השמלה היפה ההיא.
לאורית יש שמלה כזאת. אורית הייתה הילדה הכי יפה בשכבה.
כולן רצו שמלה כמו של אורית.
ההורים של אורית היו עשירים, כמעט כמו שאמא הייתה עשירה.
ולעדי הייתה שמלה יפה, כמו של אורית.

היא נכנסה לתיבת האמייל.
היא ראתה מכתב מוזר, שלא זיהתה את הכתובת שממנו נשלח, אשר נשא
את הכותרת
"חשוב ביותר, נא לקרוא במהירות האפשרית."
נועם תמיד הייתה ילדה סקרנית.
היא חכתה בסבלנות עד שהמחשב יטען את הדפים הדרושים,
לקחו לו כמה דקות ארוכות. המכתב עלה.

"חשבי על המשאלה הכי כמוסה שלך," אמר המכתב- "וחזרי עליה בלב
שמונה פעמים."
המשאלה הכי כמוסה שלי, חשבה, היא שתהיה לי שוב אמא שתאהב
אותי.
היא חזרה על כך במחשבותיה, שמונה פעמים.
"חשבי על הילד שאת אוהבת, חזרי על שמו שלוש פעמים בלחש,
והתרכזי בדבר שאת הכי רוצה שיקרה ביניכם."
היא חשבה על אלון, מהכיתה. היא תמיד אהבה את אלון. הוא היה
גבוה ומנומש, וקטן ממנה בחצי שנה בערך. שניהם למדו בכתה ו'1.
את אלון כולם אהבו, היה לו שיער ארוך בצבע אדום כהה, והוא תמיד
סיפר בדיחות מצחיקות, ותמיד העליב אותה. הוא היה מושך לה בצמה
הארוכה והבהירה, והיה טוען שהיא מזכירה לו חבל. הוא היה קורא
לה בשמות, הוא היה מגנה אותה ומשפיל אותה בפני כולם.
הוא היה מפיץ עליה שמועות מרושעות, מסכסך בינה לבין ידידיה,
מונע ממנה להשתתף במשחקים.
אבל היא אף פעם לא נעלבה. גם לא כשהיה שופך לה מים על החולצה
הלבנה, או קורע לה את הכתפייה של החזייה.

היא חזרה על שמו בלחש, שלוש פעמים, והתרכזה חזק בתמונה
במחשבותיה, שבה התנצל.
היא ראתה אותו מחזיק את היד שלה. אלון אף פעם לא נגע בה,
ובגללו גם אחרים לא התקרבו.

"אם הייתה לך משאלה אחת" - אמר המכתב, במשפט האחרון באותה
פסקה, רק אחת - "המשאלה הכי גדולה בחייך, זו שתשנה הכל עבורך,
ותגרום לך להיות מאושרת - מה היא הייתה? התרכזי אך ורק בה."
נועם חשבה על המשאלה.  

לא,
זאת משאלה טיפשית.
אפילו לעצמה היא לא תגיד אותה.
היא תחשוב על משהו אחר.

"ועכשיו, לחלק הקשה מכל." אמר המכתב, "בחרי רק אחת מהמשאלות.
היי נחושה ברצון שלך להגשים אותה."

נועם החלה להשתעמם.
"מה כבר יש בו בכלל, במכתב הטיפשי הזה?," התרגזה,
"לא צריך להעביר אותו לאף אחד. לא מרוויחים ממנו כסף."

"העבירי את המכתב ל50 אנשים תוך שעה בלבד, ומשאלתך תתגשם.
העבירי את המכתב ל100 אנשים ושתיים ממשאלותייך יתגשמו.

התעלמות מהמכתב למשך יותר מחודש תביא להיעלמות דבר יקר, בעל
ערך רגשי גבוה.
ראי הוזהרת!"

"אנשים מטומטמים. אין להם מה לעשות בחיים, אז הם שולחים מכתבי
שרשרת." היא נאנחה,
"שאפילו לא מרוויחים מהם כסף בכלל."

חודש תמים עבר מאז קיבלה נועם את המכתב.
הוא נח בתיקיית דואר-זבל במשך כל החודש, ולא ראה אור מלבד
בתיבת האימייל שלה עצמה.
היא צחקה לעצמה. בשביל מה אנשים כותבים את השטויות האלו,
תהתה.

בבית הספר עבר עליה יום נחמד. הוא לא היה שונה בהרבה מימים
אחרים.
היא דיברה עם חברה אחת טובה שהייתה לה, אלון שוב משך לה בצמה
והקניט אותה,
היא שיחקה בטניס שולחן עם שניים מהידידים שלה, שניהם היו
נגדה.

אם הכדור היה עובר ליד העין שלו זה לא היה נורא.
אבל הוא פגע בה, בדיוק בעין שלו, העין הכחולה היפה של אלון.
הוא מעד אחורה.
הגדר הייתה שבורה קצת, באזור ההוא - לפעמים הם היו יוצאים משם
כשרצו לברוח מהשיעורים,
או לקטוף תותי בר, או לשחק במשחקים מסובכים מהרגיל. אבל הגדר,
לאחרונה,
הייתה בסך הכל פרצה קרובה לאזור המפגש הרגיל. כיוון שהתרגלה.
הירידה התלולה הייתה מלאה בסלעים חדים.

הוא לא ראה את הדרך שהתגלגל בה, אבל העיניים שלו דמעו ופניו
נחרכו והתמלאו בדם.
הוא צעק משהו, וביקש שיעזרו לו, אבל קצת אחרי הנפילה אף אחד
כבר לא שמע.
ומי כבר ימצא אותו משם. וודאי איש לא יידע, קיוותה.

היא חייכה.
מוזר, חשבה לעצמה - שהמשאלה שבקשה התגשמה,
גם בלי שכלל טרחה להעביר את המכתב.

"התעלמות מהמכתב למשך יותר מחודש תביא להיעלמות דבר יקר, בעל
ערך רגשי גבוה.
ראה הוזהרת."