הלב שלו עצר לרגע מלפעום, הפעם השניה בחייו שהרגיש את ההרגשה
הזאת - איומה כל כך.
גשם חזק היכה בחוזקה בשמשה הקדמית, בחלונות. בקושי ניתן היה
לראות משהו. צפירות חזקות הלמו בעוצמה, צווחות וצרחות כגון,
"מי נתן לך רישיון, מטומטם?!" קרעו לו את חוט המחשבה.
ואז הוא יצא מהמכונית. המגפיים טופפו בשלוליות הרכות, מים
חזקים מכים בחוזקה על עוברי האורח הסקרנים, נועצי-המבט.

אם הוא דוגמן מפורסם, בדיעבד, שאין זה משנה שכמעט והיה אחראי
לתאונת דרכים.
חיי אדם, הוא חשב - כמה שהם חסרי משמעות כלפי אנשים אחרים. הוא
לא הכיר אותו.
ועם זאת, רק העובדה שנשא שם שכזה, מעורר הערצה - רותם קליין,
מתנשא למטר שמונים ושבע גובה, עשרים ושלוש שנים לחייו, דוגמן
הלבשה תחתונה, ואיש שאנשים חשבו שיש בו משהו, כתוצאה מכך.
מוזר, הם מעולם לא טרחו לחשוב שיש בו משהו.

האופי שלו היה כה חסר מתוכן.
למעשה, כבר עברו שנים מאז התרוקנו לחלוטין מחשבותיו. או
רגשותיו.
אותה היכולת, אם תרצו - לאהוב, לזכור, לשנוא. היכולת לחשוב.
היכולת להיות דבר, מעבר לבובת פלסטיק בידי מעצבים, זה שכל
החיים שלו מצטלם בתחתונים ומרוויח מזה כסף.

הוא שמע את כולם צועקים ומחכים שמישהו יתקשר לאמבולנס. אבל לאף
אחד לא יהיו מספיק ביצים להתקשר לאמבולנס, זה למעלה מכבודם.
ולא רק זאת - מי ירצה להסתבך עם דוגמן עשיר כמו רותם? הוא טרק
בחוזקה את דלת המכונית, והוא פתח את המטריה. הרעש של הגשם היה
קצת יותר מעורפל. קצת כמו מחטים דקיקות שנושרות בחוזקה ולא
פוגעות.
הוא שמע בכי חרישי, קצת אחרי כל אותן צפירות וצווחות של אנשים
זרים, אנשים שלא היה אכפת לו מהם. עברו שנים מאז שמע בכי. לכל
היותר, ראה דמעות. אבל מכה חזקה שכזו, היתה גורמת אפילו לו
לבכות - תיאר לעצמו.

"א..." הוא החל לגמגם, רועד לחלוטין, "אתה בסדר?" לחש בשקט,
מניח יד על כתפו.
העיניים שלו. היו לו עיניים בצבע של העיניים של דניאל. כשדניאל
היה בן 19, בפעם האחרונה שבה ראה אותו, היה לו אותו חיוך
מטומטם וממוסטל מסיגריות, ואותה הבעה טיפשית, והעיניים היו
כהות ועמוקות-עמוקות, מעולם לא ראה מאז כחול שכזה. ילד בן 19
חייך אליו מעין חיוך אומלל. לא כל בני גיל תשע עשרה הם ילדים.
אבל הוא היה ילד.
הוא היה בטוח בכך, ראו על הפנים שלו, שהיה ילד. הוא חייך חיוך
עצוב.
"רותם קליין", מלמל בשקט, "יש לי... יש לי סחרחורת..." הוא
ילד. הוא כמעט לקח ממנו את כל המשך החיים שלו עכשיו, אלה
יכולים היו להיות חיים טובים, של מישהו שעוד יספיק כאן משהו -

אל תתעלף לי עכשיו, מטומטם.
הוא היה מסוחרר לחלוטין. רותם נשך את שפתו.
נו כבר, תהיה בסדר כבר, בן זונה...

חשבת, בעבר, מה הדבר הראשון שהיית עושה, לו היית אחראי לאיבוד
הכרתו של אדם שלא הכרת? מה הדבר הראשון שהיית חושב עליו לו
היית גורם למוות, לקץ חייו של אדם שאינך מכיר ולעולם לא תכיר
עוד? היית בורח, זה נכון. בורח מעצמך, בורח מאחרים, שלא יראו
אותך - שלא תראה אותם. או שהיית רוצה לברוח. אבל הרצון לא באמת
משחק תפקיד.

לדניאל בן התשע עשרה, של לפני חמש שנים, היו עיניים בדיוק
באותו כחול.
והוא חייך אותו חיוך מטומטם רגע לפני שעצם עיניים. "לא נורא",
הוא מלמל אז בשקט.
רותם בהה בו בעיניים ריקות, רגע לפני שנעלם, קובר את עצמו
בנשימות של עצמו. זו לא היתה מכה חלשה כמו זו. היא היתה חזקה.
היא גרמה למוות. הידיים שלו עצמו מלאו דם.
"אני אוהב אותך," אמר דניאל בשקט.
 
רותם ברח.
המכונית והגופה נותרו באותו הרחוב, איש לא זיהה את הגופה, כפי
שהבטיח.
הרישיון לנהיגה, להרוג, נותר הרישיון שלו. ועכשיו הוא פגע בו
שוב.

במעין טירוף רגעי מסוים, קודם כל הוא בדק את הדופק, את העובדה
שהוא נושם. והוא נשם.
והמכה היתה כואבת, ובטח ייקח לו זמן לצאת מזה, וזה בגללו, אבל
זה כבר לא משנה, כי את האופי הוא כבר איבד, כשברח והשאיר אחריו
את כל זיכרונות הכאב אי פעם.
כשהפך את עצמו לפלסטיק.

"דניאל", הוא לחש בשקט, מחייך. על ערש דווי בעצמו.

זוהר פקח עין עמוקה וכחולה אחת, על הספה בסלון של רותם.
הוא רעד בהיסטריה. "הו, מה לכל הרוחות אתה עושה?!" עיניו דמעו.

"דניאל?" מלמל רותם בשקט.
"אני לא דניאל. קוראים לי זוהר. תן לי ללכת מכאן".