לאריאל הייתה כף יד יפה. היא לא הייתה מחוספסת מידיי, ולא חלקה
מידיי. לא היו לו ציפורניים ארוכות ולא קצרות. הוא היה כוסס
אותן הרבה, כשהיה לחוץ, או עייף. היו לו קמטים קטנים על
האצבעות, עמוקים אבל מטושטשים, וצבע עור כהה מאוד- אבל לא כהה
מידיי. כשביקשו ממנו להפוך את כף היד ראו אותה לבנה. לבנה
בהרבה. לא בבת אחת- לא כמו כפפה. אבל הצלקת שם נותרה, והיא
הייתה כהה. מאוד. על החלק הפנימי של כף היד היו את אותם קווים-
חיים, אהבה- אלה שנקטעים, במוקדם או במאוחר. לכל אצבע טביעה
משלה. הייתה לו יד רזה ודקה, הוא לא היה גבוה ולא נמוך. לאריאל
הייתה רק יד אחת כזו. היד השנייה הייתה מושלמת. טענו שיפה
בהרבה. היא הייתה לבנה לגמרי. לבנה כמעט כמו החלק הפנימי של כף
יד שמאל. כל הגוף שלו היה לבן שכזה, והשיער היה ארוך ואדמוני,
פרוע. הוא אהב להסתיר איתו את הפנים, מתוך איזה אקט של
התנהגות- שלא להסתכל לאנשים בעיניים. הם תמיד שאלו אותו על היד
השחורה שלו. אבל הוא לא ידע למה, אז הוא גם לא הסביר. אריאל
היה בן שבע וחצי, אז. הכוויה הייתה חזקה, כי הוא תמיד אהב לשחק
באש יותר מידיי, וזכר שפרפרים יודעים לעקוף גדר חשמלית, ושהוא
לא אחד כזה. הוא בקושי תפקד, אריאל, והיד השחורה שלו. הם תמיד
צחקו עליו. על היד המוזרה הזאת שלו, הילדים בכתה לא התקרבו
אליו, בגלל מה שהאש גרמה לו. היד שלו בכלל לא שחורה, העור פשוט
מאוד צורב. הוא לא יכול להזיז אצבעות, כמעט. כחול או אדום.
שבירה כל כך. והוא לא זוכר למה.

"אני רוצה שתקטעו אותה." הוא אמר בהחלטיות.
זה היה יום קיץ מסנוור שכזה, שהשמש בהקה בו.
פרפר אחד עמד על אדן החלון.
"אני במילא בקושי מתפקד איתה." הוא מלמל בקושי,
"אני לא צריך אותה, תפטרו ממנה. שימו לי... יד מפלסטיק, או
משהו."

לאריאל הייתה כף יד יפה. היא לא הייתה מחוספסת מידיי, ולא
חלקה מידיי. לא היו לו ציפורניים ארוכות ולא קצרות. הוא היה
כוסס אותן הרבה, כשהיה לחוץ, או עייף, אבל זה לא באמת השפיע על
הציפורניים. לא היו לו קמטים קטנים על האצבעות, לא עמוקים ולא
מטושטשים, וצבע עור בהיר מאוד- אבל לא בהיר מידיי. כשביקשו
ממנו להפוך את כף היד ראו אותה לבנה. לבנה בדיוק כמו החלק
השני. היו עליה את אותם קווים- חיים, אהבה- אלה שנקטעים,
במוקדם או במאוחר, והם היו מפוסלים בפלסטיק ריקני. אף אחד מהם
לא היה אמיתי, ולעולם לא יכולת לדעת מתי יקטעו- חיים, אהבה או
אושר. לאף אצבע אין טביעה משלה, על כולן שם החברה המייבאת, ועל
אף אצבע לא הייתה שליטה- ללטף, לקטוף פרחים, לאכול, לקרוא ספר.
הייתה לו יד רזה ודקה, הוא לא היה גבוה ולא נמוך. לאריאל הייתה
רק יד אחת כזו. היד השנייה הייתה מושלמת. טענו שיפה בהרבה. היא
הייתה לבנה לגמרי. לבנה הרבה פחות מהחלק הפנימי של כף יד שמאל.
כל הגוף שלו היה לבן שכזה, והשיער היה ארוך ואדמוני, פרוע. הוא
אהב להסתיר איתו את הפנים, מתוך איזה אקט של התנהגות- שלא
להסתכל לאנשים בעיניים.

כשאריאל היה בן חמש הוא ראה את הפרפר הכי יפה בעולם.
זה היה פרפר כתום ואדום. הוא אף פעם לא ראה פרפר בצבעים האלה,
חוץ מאשר בטלוויזיה.
הוא רצה לראות את הפרפר מקרוב, לתפוס אותו להחזיק אותו בכף
היד, חזק- להתבונן בו במשך שעות,
להכיר אותו מקרוב. לראות אוות מתעופף בחלל שבין שתי כפות
הידיים, בחוסר אונים- מחפש לו פתח לצאת דרכו חזרה אל העולם,
לחיות את שארית היום עד לשקיעה, למיתה. ואז לשחרר אותו, ולתת
לו לעוף לשם.

לא היו לאריאל חברים, ואולי גם לפרפר לא היו.
הוא תהה אם הפרפר יירצה להיות חבר שלו.

הוא רץ אחריו וניסה לתפוס אותו. אריאל היה גרוע בריצה.
הוא היה נופל כמעט מידיי שלושה צעדים, אבל הפרפר היה מהיר
מידיי בשבילו.
בכל פעם שאריאל נפל בה, הפרפר עצר- על פרח כלשהו, או על הגדר,
או על עץ.
הוא ניסה לקום בערמומיות, כך שלא ייראה אותו- ולנסות לסגור
עליו בבת אחת,
באקט ההפתעה.
אבל הפרפר היה חכם מידיי בשביל זה, והמשיך לעוף.
בכל פעם שהוא קם, הפרפר המשיך לעוף איתו.
בכל פעם שנפל, הפרפר עצר וחיכה לו.

הוא נפל בבת אחת על הגדר החשמלית, שהקיפה את האזור. בעליי חיים
מוגנים.
הם לא מוגנים- חשב לעצמו, אם הם מוגבלים כל כך. אין להם את
החופש לראות שום דבר חוץ מאת מה שהם מכירים..
ואיזו מין הגנה היא זו?
החשמל הכה בו בחוזקה, והוא התעורר רק מאוחר בהרבה, ולא זכר
זאת, או למה.

והפרפר,
חיכה על אדן החלון.
עד שיקום, וינסה לרוץ אחריו שוב.

אבל אתה לא יכול לתפוס פרפרים, עם יד אחת מפלסטיק,
הוא חשב בעצב.
אז הפרפר חכה.