הפעם הראשונה שעשיתי את זה היתה באיזה יום בהיר של מאי. האוויר
בחוץ היה קריר ומלא תקווה, כמו האוויר שנשמתי כשהייתי בת 17,
וחשבתי לעצמי שעכשיו זה בסדר לעשות דברים הזויים. אם אני לא
מצליחה להחליט מה ללמוד, או איפה לגור, לפחות שיהיה מצחיק תוך
כדי. אז זה בעצם היה היום שבו התחלתי את המסעות שלי, ברחבי
אולפנים ממוזגים, מזכירות עצבניות וחדרי חזרות מיוזעים. בין
הרבה דמויות משעשעות, מנופחות מחשיבות עצמית, לבין דמויות
טראגיות, נאכלות על ידי הלהבות של החיים האמיתיים. מנסות
ברצינות, ולא כמוני, להנצל בעור שינהם מהבינוניות המשמימה שהם
נשבעו לא להגיע אליה. חלקם היו אנשים די בינוניים כך שהבריחה
מאלקטרז היתה עוד יותר נדרשת, בין בנייני השכונות הישנות שלהם
לשטיחים אדומים אותם ראו על מסך קטן ובוהק באמצע הלילה,
בנדודיהם לשלווה.
מאז הפעם הראשונה באה עוד אחת, ואחרי עוד כמה זמן עוד פעמיים,
וזה הפך לעניין, לקטע, לתחביב.
הייתי נכנסת, מציגה את עצמי. את הקטע הזה הייתי כל פעם משנה
למשהו טיפשי אחר. "שלום, אני אתל, ואני רוצה שתדעו שזה ממש
חשוב לי שאני כאן". הייתי אומרת ברצינות יתרה ומנגבת כמה דמעות
דמיוניות בפנים אמיצות וקשות יום. אחר כך עוברת לבצע קטע דרמטי
שהמצאתי יום קודם לכן, איפושהו בתוכו נופלת לצחוק מופרע, אומרת
תודה, ויוצאת. "שלום, אני עליסה, האמת שקוראים לי נירה אבל
עליסה יותר זורם לי אז ככה אני קוראת לעצמי, אחרי הגמילה
והכל", וישר מציגה קטע מחול מזעזע שאין כמוהו, נופלת כמה פעמים
תוך כדי, פיזית, ואז נופלת לצחוק שלי. המתגלגל, המלגלג, השלם.
צחוק רחב אופקים ואינטיליגנטי, אבל מרושע ומלא תיעוב עצמי בו
זמנית. צחוק של מבקר שיושב לבדו בארמון זכוכית מרקיב, זורק
חיצים ואבנים מגושמות שפוגעות פגיעה ישירה באוויר מסביבו ותו
לא.
הם מעולם לא התקשרו חזרה. אחרי כל פעם הייתי יושבת עם אודי
באיזה פאב שעשינו אותו שלנו , מגחכת לעצמי, בהפתעה שלא
התקבלתי. אודי אמר שאני מופרעת, וכדאי שאני אמצא מה לעשות עם
עצמי בקרוב אחרת התחביב הקטן הזה יפגע בי כמו בומרנג וישרוף
אותי חזרה. הצחוק יהפוך כיוונים ואני אמצא את עצמי ערומה,
עומדת בודדה בעולם מלא אמביציה. ידעתי שאיפושהו הוא צודק, אבל
זה היה חזק ממני. שאיפות בחיים זה לחלשים, הייתי צוחקת עם
עצמי, וזורקת את המשפט לאודי כדי לראות אותו מחייך.
תיאטרון, טלויזיה, פרסומות, מחול, שירה, משחק, אפילו ניסיתי
ללכת לדובב. ישבתי שם מולם ומול מסך עם דמויות קטנות
וצבעוניות, מקריאה מדף בלאקוניות שאין כמוה, עם הטיות משונות
מדי פעם סתם כדי שיהיה לי מעניין. בפעם הזאת לא הצלחתי להגיד
אפילו תודה, מרוב הצחוק. בהיתי בעינהם הנדהמות, חייכתי חיוך
ענקי ומאושר והתחלתי לצחוק ולצחוק, וכשהצלחתי להשתלט על עצמי
קמתי ויצאתי, רק כדי להמשיך לצחוק בחדר המתנה שם חיכו לי מבטים
תוהים ומשועשעים.
פעם ניסיתי להגיע לאיזו טלנובלה, אבל לא באתי למקום הנכון
ובסוף מצאתי את עצמי מול שלוש נשים רציניות, כמעט מעונבות,
מסבירה מדוע לא באמת צריך לדעת לבשל בתכניות בוקר אלא אפשר
לאלתר, מראה להם איך אני מכינה חביתה מאולתרת עם טונה מאולתרת.
אחרי שהחביתה יצאה לצלחת ובחרתי לקשט אותה עם כמה סרדינים זה
שבר אותי, והתחלתי לצחוק ולצחוק. הפעם הן תפסו את עצמם ביתר
רצינות מהשאר ומאבטח ליווה אותי מחוץ לאולפן, מחייך מההצגה
שהוא ראה, לא יודע מה לעשות עם הפסיכית שנתלית לו על היד
וצוחקת כמעט בלי לנשום.

האמת שהכי אהבתי את המבטים מהנשים. חלק מהגברים הבינו את הקטע
ולא אמרו כלום, רק חייכו לעצמם ומחקו את השם ישר. אבל הנשים,
תמיד יש לי בעיה עם נשים. בכלל עם נשים, לא רק מאלו שהיו שם,
באמת בכלל עם נשים. הלקקנות הזאת לאגו של הסביבה, ההשתעבדות
המטורפת הזאת ללהראות כוסית ושלא ישנה לך מה להגיד כי את כוסית
וזה בסדר להיות רק כזאת. הוויתור הזה על תוכן, זה הטריף אותי.
זאת בדידות, כל המבטים וההתעניינות המזוייפת. אני יודעת כי
ראיתי את זה מבפנים, אצל ה-כוסית של השכבה שהייתי החברה
האמיתית היחידה שלה, והיחידה שזכרה את יום ההולדת שלה, בתוך
מבול הגברים שהתעניינו בה אבל לא ידעו עליה שום דבר חוץ
מעיניים שאפשר לשקוע בהם וגוף שאפשר לחלום עליו. אבל עדיין,
זאת בדידות אלגנטית, בדידות של חן, בה את לעולם לא לבד על פני
השטח. תמיד יש את ההבא בתור שמת לקבל הזדמנות איתך. את לא באמת
צריכה להיות בנאדם, כל עוד החצאית נראית טוב על התחת שלך, וזה
בסדר שאין לך משהו להגיד, פשוט שבי כאן אתי ותני לאחרים לראות
עם איזו בחורה אני. ודווקא היא היתה מצחיקה נורא. שנאתי אותה
על זה, על היופי ובעיקר על האופי, שהרבה זמן קיוויתי שלבנות
כמוה אין. וגם ריחמתי עליה ואהבתי אותה על כך שזה לא באמת משנה
כי מקסם השווא המתעתע, המופלא והרקוב, לא גורם לאף אחד
להתעניין מעבר.
אנחנו כבר לא מדברות, שנים נדמה לי. למרבה הפלא לא בגלל שנאתי
או טינתי. הבדידות המסוגננת שלה דפקה אותה וגרמה לה לחשוב שזה
בסדר ללחוץ על און ואוף עם אנשים, כי הם תמיד יחזרו. כי ככה
היה עם כולם בכל חייה, ילדה יפה מוקפת אור ואהבה, אין סיבה שזה
ישתנה.
אני לא חזרתי. היא לא סלחה לעצמה על זה עד עכשיו, היא אמרה לי
לא מזמן כשראיתי אותה לכמה רגעים חטופים של נוסטלגיה וגעגועים.
גם אני לא סלחתי.

תמיד כשהייתי בחדר חזרות מצאתי כמה כאלו, כוסיות וחסרות חן. או
מלאות חן נשי אמיתי, איזה סקס אפיל לא ברור שנולדים איתו, המבט
הנכון והתנועות הנכונות. גם דבר שמעולם לא ידעתי למה לא היה
חלק ממני ואיך מייצרים כזה. אותן שנאתי במיוחד. גם יופי וגם
נוכחות.
קנאתי התערבבה עם חוסר כשרונן ליצירת תבשיל לא נעים של תוכחה,
של מבטים עוקצניים ובדיחות שנשלפו יותר מהר ממספרי טלפון לו
אחת מהן היתה מבקשת. אם לה היו קוראים עליסה, הסתכלתי על נסיכת
קרח מהממת עם עיניים חלולות, בטוח היו מתקשרים אליה חזרה, לא
משנה מה היא היתה עושה. הייתי משתעשעת עם נחיתותי המאולצת,
הכפוייה, יודעת שזה לא באמת נכון. מקווה שזה לא באמת נכון, גם.

הנשים שנכחו בבחינות עצמן היו מביטות בי בחוסר הבנה, למרות
שמספרם היה מועט בהרבה מהגברים שישבו מולי ובחנו, והייתי נהנית
מהמבטים האלו. יודעת ובוטחת בזה שלהן לא היה לעולם אומץ לעשות
את זה, להשתטות, לאבד מהפאסון. כל מה שלא היה לי לא שינה כל
עוד הייתי מסוגלת לעשות את זה. וזה היה משהו שמעטות היו
מעיזות. גינונים חברתיים מחייבים, מסתבר.

"מלכה", הוא אמר לי אחרי כמה דקות של הקראה דרמטית הזויה, לפני
שהגעתי בכלל לקטע בו אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי ולצחוק
בפראיות. "סליחה?", שאלתי, מופתעת ככל שיכלתי. "את מלכה", הוא
המשיך, מחייך חיוך שנראה לי מוכר. חיוך של קמטים שעוד לא הגיע
זמנם, מעלה אובך של אדי עצב וציניות, מודעות עצמית שאין כמוה.
אותו חיוך שהייתי רואה יום יום במראה, מתקנת סדקיו, מנגבת
דמעותיו.
"מלכה, לא שמעת את הביטוי?, את בסדר גמור את. חבל שככה את מראה
לכולם מאיפה משתין הדג בכזאת אגסריביות, אבל אני מבין מה שאת
אומרת. גם מסכים, את יודעת".
הוא ישב מולי לבד, מסביבו ניירות מקושקשים, בחדר בו עשן
הסיגריות עשה את האוויר המחניק ללבן ורציני, מבוגר. פתאום זה
הרתיע אותי, האוויר עם הניחוח הרציני, זה שלא מתעסקים איתו
ואין לו זמן לשטויות עכשיו. אוויר של משרדים וחליפות. הוא
דווקא נראה לי יותר הטיפוס של טי שירט וג'ינס, אבל באותם רגעים
הוא היה המבוגר שכבר לא הצחיקה אותו הילדה הקטנה, זאת שהייתי,
שהוציאה לו סוכריה מאחורי האוזן בפעם החמישית, בטוחה
בגאוניותה, לא מודעת לנואשות שבדבר.
"מסכים עם מה?", הסתכלתי עליו, כשידעתי את התשובה.
"ראיתי אותך כבר פעם נדמה לי באיזה אודישן. איך אמרת שאת קוראת
לעצמך?, עליסה?, אחלה קונספט. עליסה בארץ הפלאות. מטיילת
ומסתובבת בעולם ההזוי שהיא בונה". שתיקתי העידה על האמת בצעקתו
כי הליצן הוא עירום. "אבל נראה לי שגם לך נמאס מזה, שגם לך בא
עכשיו פיסת מציאות נורמלית. אז רק רציתי שתדעי שסבבה, אני מבין
את הקטע, את לא לבד בעניין, אוקי?, אם היה לי אומץ הייתי עושה
את זה גם, וגם אותי זה מגעיל, גם לדעתי זה פלסטיק תעשייתי
שדוחפים לנו לגרון. אבל אם הייתי יכול, הייתי עושה את מה
שהאנשים כאן בחוץ מנסים. תודי, גם בטח את. אני יודע.. זה מכאיב
קצת".
המשכתי להסתכל עליו, מבטינו מתחלפים, חיוכינו נדקרים זה מול זה
בקרב שוורים. ובשניה, נסוגתי, מדממת על הרצפה מפצעי מבטיו. "זה
מכאיב הרבה", אמרתי בדרך החוצה, בכל הרצינות שהכאב הצליח לגייס
בי. "את מלכה את יודעת, אבל אל תתני לאנשי הגשם להכתיר אותך
עדיין. עוד לא הגיע הזמן. יאללה ילדה, הגיע הזמן להראות קצת
אור".
"תודה על הטיפ", אמרתי בטריקת דלת, רק כדי לברוח מהכובען
המטורף ולבכות את הבכי המר, המשחרר, מלא האבלות הזה. לידי עוד
אחת בכתה בכי, אבל בכי של נשים יפות, שלא מבינות מה השתבש
בחיוך המקסים ובהבעה המזמינה, כי בדרך כלל זה עובד. בעיניים
מגששות, כל אחת אחרי צערה של האחרת, נפגשנו במבטינו לרגע של
צחוק קטוע וחנוק על שתי הבחורות שבוכות במדרגות בגלל שהן לא
התקבלו. לא בגלל זה אני בכיתי, אבל באותו רגע זה לא באמת שינה.
חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי, והאוויר באמת הריח כמו האוויר של
הקיץ בו הייתי בת 17 והעולם היה שלי. הקיץ בו הייתי יפה.

זאת היתה הפעם האחרונה שהלכתי, או שעשיתי משהו כזה. בהתחלה
השתעשעתי ברעיון של להכנס שוב לאותו בנאדם, סתם כדי להראות לו
שאני יכולה, אבל אז חשבתי על זה. נזכרתי בחיוך הזה שלו, שמציץ
אלי מהמראה, ובמבט הזה שלפתע מתגנבת בו חמימות, חמלה.
פעם מישהי פלצנית אמרה לי שהתפסן זה לא באמת ספר טוב, כי בסופו
הולדן חוזר אל הנורמטיביות, חוזר אל החברה של המבוגרים שהתנכרה
אליו וזאת שבה הוא נלחם. העציב אותי כל כך, ההליכה הזאת בצעדי
אחרים אותה אדם נשבע לא ללכת לעולם, רק כדי למצוא את עצמו צועד
בה ומטיח את משאלותיו על העצים מסביב בלי שהוא שם לב. אבל לא
זה מה שקרה להולדן. טיפשה, חשבתי לעצמי כמה שנים אחרי זה,
המלחמה היא מבתוך המערכת, על השפיות והאור. ועד כמה שזה מתוק
לעמוד בחוץ בשלווה בחגיגות יחודיותך, עדיין יורד עליך גשם,
ולבד.
עוד לא הזמן, חשבתי לעצמי, אל תכתירו אותי עדיין. חכו לי
בפינה, תנו לי להמרח על השמש קודם, ליהנות מיופיה ומחומה
ומאורה. אני אהיה מלכתכם יום אחד, אנשי הגשם,
אבל
זה לא יהיה
היום.