שלג איום בחוץ.
הוא סדר את הבובות לפי הסדר, מהגדולה לקטנה.
המוני בובות חרסינה לבנות הדוקות בשמלות תחרה, שברים קרובים
לעיני הזכוכית שלהן, בהבעה המומה איומה.
הן מלאו את כל החדר, המונים מהן, הוא היה אוסף אותן כשהיה קטן,
הן היו מקסימות לדעתו.
היה שקט. החדר, למעשה, היה כל כך שקט שלא נשמע כל צליל מחוצה
לו, אף לא סופת השלגים שבחוץ,
הכל היה קפוא וקר, וריק, ודומם.
שקט כל כך שקט שיכול היה להרוג אותך,
ואז, היא נפלה והתנפצה.
רסיסייה ניתזים לכל עבר, על כל הרצפה,
שברי חרסינה לבנה ועיני זכוכית המומות באדום, וכל שנשאר ממנה,

הוא שמלה רכה הדוקה, באדום כיין.

הוא הניח את ידיו על החלון הקפוא, שאדים מקר הצטברו עליו. ידיו
הלבנות קפאו.
הוא לא חיי, הוא לא מת. הוא ריק. נלקחו ממנו חייו,
בחורף, בלילה בשלג, רק אז תראו אותם בוכים.
אותן הדמעות הקרות זלגו על לחיו וסדקו אותן,
אך שלא כמו בובות החרסינה, אדם שנשבר, חסר סיכוי לתקנו,
כזכוכית נעלמה שהתנפצה, כך נשמתו נעלמה לעולם.
לא היה בו חום, לא אהבה. לא היה לו גוף ולא חיים.
הוא חייב לקחת לו גוף... הוא חייב לקחת ממנו החיים, האהבה...
לנער שהיו חיים... היה לו גוף... היו לו חום וחיבה...
והוא רצה אותם... הוא רצה אותם לעצמו,

חיש נטל גופו שלו שולה מתוכו תשוקות נושנות,
בושה, חרפה, כעס, כאב, בכי וגעגועים, נוטל ממנו נשמתו שלו,
חום גופו ומבטו המיוסר, אט אט הוא נושא את שנשאר מחיו, מגשים
תשוקותיו,
גוזל את פניו, זהותו הפנימית.
את חייו, את חומו, ילדותו ומבטו, את רכותו, את תמימותו, את
הכל- שלו הוא,
רצה לעצמו. נפל והתנפץ.

וחרש לקח הסכין לידיו, וסחט את דם חייו, ולקח, וגזל, וצחק
נורא,
וניהנה, ניהנה, ניהנה נענה, אנה ועד אנה ועד אנה.

ונער לא חי לא מת גנח ביסורים את קשייו לתת,
ואת הכל ממנו לקח ולו כלום לא השאיר,
ילך לחפש לו עכשיו, גזילת חיים אחרים.
ועד אנה ועד איה,
נפל והתנפץ, חסר סיכוי לתקנו,

ולפעמים רגשות מתים, הם מראה מלבב.