"החלטתי שאני לא רוצה שישקרו לי יותר. אנחנו נופלים, אתה לא
מבין?"
"אין מה להבין", עניתי לו. "טוב לי ככה, לחיות בשקר הזה הוא לא
מפחיד אותי בכלל."
"אתה לא מבין כלום". "הוא לא מבין שום דבר", מלמל לעצמו.  חיש
הפנה את ראשו ונעלם באפלולית הסימטא. עמדתי תחת פנס הרחוב.
האור שטף את פני כשניסיתי לעקוב אחריו במבטי. זה לא אור יום,
חשבתי, אבל גם זה משהו. אנחנו נופלים? על מה הוא מדבר? הוא כל
הזמן מבלבל אותי, כעסתי על כך שהוטרדתי ממשפטיו הסתומים.
תוך מספר רגעים נדמו נקישות צעדיו. בתאום מבהיל כבה הפנס,
ונותרתי לבדי בחשיכה.
אנחנו נופלים! הפחד מזדחל לתוכי, ממלא אותי אט אט, מעלים כל
בדל של שכנוע עצמי. אני נמלא ברחמים כלפיו, בדידותו היא האיומה
מכולן - צלילות מושלמת במסיבת סמים. הוא מדבר עם כל מי שמוכן
לשמוע על אשר מונח לפניהם אך זה זמן רב שעינהם כבו. ענין של
התבגרות, יאוש מלנסות לקבל תשובות לשאלות שאין עליהן תשובה,
ואז גם הזכרון נפגע. הספקות מודחקים, נשכחים, הופכים לרפרוף
מצמרר עמוק בגזע המח.
אז אני נמלא ברחמים כלפיי. כבר לא מוצא נחמה בדת, בפילוסופיה,
במדע, בסיפורי עמים, בהשאלה, בשינה, באהבה, במדיטציה, בסמים,
גם לא במוסיקה, גם לא במין. הכל ברור, אנחנו נופלים, דרך מסך
של עננים ללא מצנח וללא ניסים. בקרוב, לפתע, נתרסק אל זרועות
האדמה, לתמיד, ככה זה.