"אז מה, באת לבד?" אומר לי בחור שיושב בכיסא ליידי.
"כן", אני מדליקה סיגריה.
"אני לא מנסה להתחיל איתך, אל תיבהלי, גם אני פה לבד", הוא קצת
מרוצה מעצמו.
"לא..לא חשבתי", אני שוכחת שבאתי להופעה של שלמה ארצי ומתחילה
להרגיש בפיק-אפ בר.
"אני תמיד בא לבד, חברים שלי לא אוהבים אותו", יותר מידי
אינפורמציה, פחות מדי עניין.
"ואללה..." המילה האולטימטיבית כשאין שום  דבר משמעותי להגיד.

"אז למה את פה לבד?"הוא שואל ופתאום אני קולטת, שאולי זה בסדר
לדבר איתו קצת, בכל זאת ההופעה מתחילה רק עוד כמה דקות ודי
משעמם לי.
"יותר קל לארגן איחוד של הביטלס מלארגן את החברות שלי לבוא לאן
שהוא", אני מחייכת אליו.
"אני מבין אותך. נעים מאד, אני שלמה, ההורים שלי קראו לי על
שמו", הוא אומר.
כל הקטע הזה הופך הזוי מרגע לרגע, איך הגעתי לפה לבד? מי זה
השלמה הזה? ומתי מתחילה ההופעה?
אני מסננת עוד "ואללה" מחוייך לעברו, "אני ליר".
"אני בא כל הופעה, לא פספסתי אפילו אחת בשבע השנים האחרונות".

עכשיו הוא מאד מרוצה מעצמו.
"באמת?" אני אומרת, וחושבת על הכליה שכמעט מכרתי בשביל לקנות
כרטיס להופעה הזו.
"כן כן, אבל זה שווה את זה. אני לא אשכח את  ההופעה שלו
בקיסריה, כשהוא שר את 'עוף גוזל', הוא התקרב אלי, חיבקתי אותו
ואמרתי לו שהוא הגשים לי חלום. 5.8.99 אני לא אשכח את התאריך
הזה".
אם יש אלוהים, או סופרמן, או מישהו ששומע אותי עכשיו, בבקשה
תעשו שתתחיל ההופעה לפני שאצטרך להמשיך להקשיב לחיים שכאלה של
מעריץ מספר אחת פה.
האורות באולם מתעמעמים לפתע. תודה סופרמן! תמיד ידעתי שאתה
קיים.