ומיד עם התו הראשון, כאילו נמלאה רוח חיים.
ועם תנועתה הראשונה, התמלא כל האולם הריק - חיות.
היא רקדה, קלילה כמו נוצה שעפה ברוח, סובבת במעגלים, ידיה
מונפות אל-על, ורגליה מנתרות - מרחפות. כל אצבע שהניעה שלחה
קרן אור סביבה, וכל כולה - דיוק וקלילות.
האולם היה אטום, אך הרוח בחוץ סערה, והטיחה בקירותיו שוב ושוב
את חולות המדבר שסבב לו.
וכשנכנס גרגר חול אחד, חדר בעד חריץ קטן שבקטנים, מיד נפלה -
נעלפה , נאלמה דום. והגרגר ניצב דומם, מגושם, עוד היה עד
לתנועותיה האחרונות, וידע שכל חייו לא נע כך.
כל כך מגושם.
הוא התקרב אליה, מלא סקרנות, והיא, גם בה התעוררה סקרנות
כלפיו.

וברגע הנגיעה ידעו שניהם,
והם רקדו, היא נעה, מניעה אותו, בתיאום,
והוא- מעלה, מטה, במעגלים
והיא- לא עוד תיפול כל פעם שתיחשף למגושמים ההם.
היא יודעת, וגם הוא, כעת הם שלמים.