בעקבות סיפור בדיוני מצויין ששמעתי, "הזירה", אני חושבת ששמו.


נעמה מצאה עצמה באמצע שומקום. היא עמדה המומה, חוקרת את המקום
המוזר שמולה. לרגילה נפרש מדבר כחלחל, עם חול דק ורך, בד"כ היה
זהוב אך הפעם בצבע תורכיז שמיים. היא בחנה את גרגירי החול
הכחול, מליון כאלו רק בידה בלבד, לא רוצה לדעת כמה במדבר המוזר
כולו, שהיה וודאי עצום עד כדי מאתיים קילומטרים רבועים. החול
עורר בה צמרמורת, וגרם לאשלייה מסויימת של קור, אבל היה חם. חם
מאד. היא הרימה ראשה מהאדמה אל הרקיע, ונבהלה. מה קרה פתאום.
השמיים היו כתומים, כתום אש, אדום יותר, צהוב פחות, צועק.
השמיים הכתומים הפחידו אותה, נראו כמו שמיים של אחרית הימים,
שמיים של גהנום, בוערים. השמש נבלעה בכתום של השמיים, הייתה
אדומה מטושטשת, לא מכיאבה לעיניים שכן העננים הכתומים גרמו לה
להיות ההפך מלא זוהרת, כמעט פסטלית. מאד לא מציאותי.
נעמה עמדה באמצע המדבר המעוות הזה, שנדמה כי הפכוהו על פיו,
מאה שמונים מעלות, ולא ידעה מה לעשות. היתה אובדת עצות,
מבולבלת. היכן היא? מה המקום הזה? מה מעשיה כאן? כיצד הגיע
לכאן?
היא הסתובבה אחרונית. להפתעתה המרובה, עמדה שם דלת. כן, דלת.
באמצע המדבר (?) המוזר הזה, ניצבה לה איתנה דלת עץ כהה,
מגולפת, עתיקה. נעמה בחנה בחשדנות את דלת העץ. גילופים עדינים
מסולסלים, יוצרים צורה כזו כמו של הציורים התלת מימדיים
שהסתתרה בהם דמות או נוף. היא ניסתה לבהות בדוגמא שעל הדלת
ולגלות מה מסתרר בתוכה, ללא הצלחה. כאשר התייאשה החלה להעלות
השערות. וודאי מדלת זו הגיעה לכאן. אין שום הסבר אחר. הדלת
היתה מאחוריה ועל כן הגיוני שדרכה הגיעה אל המקום הדימיוני
הזה. היא בכלל לא זכרה שעברה דרך דלת כלשהי. בטח שלא דריך זו.
לעזאזל. היא בכלל לא זכרה שומדבר. ניסתה לשווא להזכר במשהו
שמהחיים שלה. נזכרה במסיבת היומולדת 9 שלה, את מסיבת הסיום של
החטיבה.. את הזולה של החברים שלה מאחורי הבצפר..לא משהו מהשבוע
האחרון. היא ניסתה לפתוח את הדלת אך לא היתה לה ידית. היא
חיפשה לכל אורכה ורוחבה אחר משהו שמזכיר ידית פתיחה כלשהי, מתג
או לחצן, ולא מצאה דבר. אין ידית.. אם כך איך נפתחת הדלת?? היא
עקפה את הדלת, בחנה אותה מצידה השני, זהה לחלוטין. נדמה כי אם
עוברים דרך הדלת מגיעים, אכן, לצד השני בו עמדה כעת, עדיין
בתוך המדבר. היא התסובבה על ציר הדלת כך מספר פעמים, מנסה
לשווא לחפש רמזים לכל שהדלת מובילה למקום אחר, שניתן בכלל
לפתוח אותה, שיש בה תמונה חבויה כשלהי, מה מעשיה שם בכלל?? היא
נשענה על הדלת במלוא עומתה, דחפה אותה בחוזקה, נפלה על החול
הכחול מספר פעמים מפאת ניגוד הכוחות. היתה זו דלת חזקה, נדמה
כי נחה על החול ואינה תקועה בו כלל, אם כך כיצד היא יציבה??
היא ניסתה לחפור מתחת לדלת, פינתה אט את החול ותחבה יד אל מתחת
לדלת- והצליחה. דבר לא היה מתחתיה. הדלת כאילו ריחפה באויר,
איננה קשורה לחול כלל ולמרות זאת חזקה, לא נופלת, משונה.
נעמה עמדה לאבד את דעתה. היא חשבה שהיא משוגעת. מה היא עושה
כאן בכלל? איך הגיעה לכאן?? איפה המקום הזה נמצא? בישראל?
בכדור הארץ?? איפה היא נמצאת ביחס למקום? בקצהו (זה יסביר את
הדלת)? במרכזו? היא אינה ידעה לעמוד את מיקומה שכן המדבר נפרש
עד לאינסוף, כך נדמה, היא הביטה לאופק, וגם שם היה המדבר. החום
עשה את שלו, ובתוספת המאמץ הגופני היא הזיעה. אגלי זיעה על
מצחה ובשקע הזה בצד השני של הברך. גרונה ניחר, היא היתה צמאה.
ואין מים.
היא ליקקה את שפתיה. אלו היו יבשות וסדוקות, הרוק שלה, מיד
כשהתייבש, רק עשה את השפיים מקומטות יותר, שורפות. היא נשמה
בכבדות, התעייפה. היא צנחה אל החול הרך, נשכבה עליו, אבודה
ומבולבלת, אינה מבינה את המתרחש, שערה הכהה התמלא בגרגירים
בצבע תכלת קפוא כאילו, אשלייה של כפור מול החום הכבד, המחניק,
המעיק. תשישותא חזה בכל גופה, רגליה רעדו, היא ניסתה לעסות
אותם, אך כפות ידיה היו פתאום כה חלשות עד שלא הצליחה אפילו
לקמוץ אותן לאגרוף. היא מתחה את ידייה לאחור, סובבה את גבה עד
שלא יכלה יותר, החולייות שלה השמיעו קולות פירוק משחררים בזו
אחר זו. היא נרגעה מעט. נשמה עמוקות את האויר היבש. למרות
היובש באויר היא הזיעה. לעזאזל. היא סובבה ראשה על החול, עדין
שכובה, והביטה במדבר הענק מלמטה, מקו האדמה. צפתה בטו בדממה,
מלבד חרש נשימתה לא היה קול אחר, שקט מופתי, מלחיץ. השמיים
הכתומים בערו כמו אש. עננים (לא ידעה אם לקרוא להם כך..) נעו
במהירות עצומה, בעירבוביה, כמו מדורה נסערת או אפילו זעם
השאול. עבר בה רטט מוזר. היא לא הבינה. בהתה בניגודים בין החול
הכחול לרקיע הבוער, שבישראל הצבעים היו הפוכים בדיוק, בהתה
והריצה במוחה מיליוני רעיונות, השערות, תיאוריות. היא פחדה.
היא פחדה מאד אפילו. חשבה על המשפחה שלה ועל ארז. היא רצתה
לחזור למקום שהיא מכירה. למצוא דרך החוצה מהמקום האיום הזה.
אבל היא היתה מותשת מדי בכדי לזוז. גופה כאב. והיא נרדמה.

כאשר התעוררה, כשלוש שעות מאוחר יותר, נדהמה לגלות כי היא
רטובה כולה, מכף רגל ועד ראש, וכי אינה עוד במדבר ההפוך הלוהט
אלא נמצאת היא בלב ים, ממש בלב ים, צפה באופן מפחיד על המים,
צפה, אלוהים,  ללא מאמץ כלל. היא התנתקה מקורי השינה המציקים
ושכבה ללא נוע. היא פחדה לזוז. פחדה שאם תעשה כן היא תפסיק
לצוף כך באופו מוזר, כמו בים המלח, ואז תאבק עם המים עד שלבסוף
יגמרו כוחותיה והיא תשקע למצולות. היא לא רצתה למות. לכן נשארה
דוממת, מבוהלת כולה. היא ניסתה בזהירות לסובב ראשה הצידה,
גילתה לרוע מזלה כי היא כולה מוקפת מיים שקטים, חלקים כמו
מראה, כחולים. מעליה עדין בערו השמיים הכתומים. נדמה כי היא
נשארה באותו עולם מוזר, עם המדבר הכחול. כיצד הגיעה לכאן
לעזאזל?? שלא נדבר על כיצד הגיעה למדבר ההפוך, אבל לכאן?? הלוא
לא זזה ממקומה! היתה רדומה! אין זה ייתכן. אולי היא חולמת?
חלום ארוך כזה אינו מין הנמצא. היא היתה מטושטשת, אולי מן החום
הכבד שקרן מהרקיע הבוער. תחושת יאוש אפפה אותה. אין דרך מילוט
מהמקום הזה, שכן גם אם יכלה לזוז בבטחה בלי שתטבע במים, אין
סוף למקום הזה. היא הביטה אל האופק- הים הזה המשיך מעבר לו,
אין סיכוי בעולם שהיא תוכל לשחות אפילו חצי מהמרחק הזה, בטח
שלא מה שאחריו. נשארה לצוף, ראשה עמוס במחשבות ייאוש ופליאה,
ועדין דוממת, אחוזת פחד, שמא יחדלו המים לשאת אותה כנוצה והיא
תשקע מטה מטה, אל הקרקעית.