ראיתי את המוות בעיניו,
כשגופו הרך נופל ברכות אל הרצפה.
ליבו אץ לאיטו. כן, בכל רגע עכשיו,
נשמתו תצא מגופה.
ליבו לב של ילד, גופו כשל זקן.
לבוש בסחבות, שהיו פעם גאוותו,
יושב על רצפת בטון קרה כאבן.
גווע מרעב, חושב על אחותו.
נשימה אחרונה, נכנסת ויוצאת,
והוא כגוש בשר עלוב נראה להולכים ושבים.
"מי הדוחה הזה?" אשה שואלת.
איש לא יודע, הרי לעני תגובה לא חייבים.
מנקה בא ואותו רואה, מצקצק בלשונו.
"העלובים של היום", אומר לחברו,
"רק צרות הם גורמים, ובמראם מגעילים אותנו."
"סלק אותו", ענה חברו, "את הנוסעים יגעיל עורו."
בחוסר רצון הפך המנקה את הגופה.
כה רזה וזקן, נראה הילד על הרצפה.
חיפש שלל ומצא, קופסה מפח בפקק סגורה.
ניסה לפתוח אותה אך נשרט ממנה.
בשאט נפש זרק אותה החוצה, אל הגן שבשדרה.
היא נחתה רכות על הדשא, כמו לה ניתן סוף סוף החופש כמתנה. |