כששאלתי אותו, את אורי, בן כמה הוא, באיזו כיתה הוא לומד, והאם
הוא אוהב את בית הספר, אורי שתק. כמה רגעים לאחר מכן הישיר
אליי מבט ואמר כך: "אני לומד בכיתה ב', אני אוהב את ביצפר.
לפעמים הם מרביצים לי, ככה (הוא חבט באוזנו, ברכות אמנם),
ובפעם האחרונה אפילו שמעתי צלצולים באזניים, אבל...". אורי
נאנח, נשימתו הקולנית, שעון לאחורי הכסא המרופד שלו, דרכה את
אמו שעמדה בסמוך לגבו. היא הושיטה את זרועה ללטפו, אך עצרה
בעדה. כף ידה נותרה פרושה מעל שיערו הרך, ספק הילה מגוננת, ספק
כף שופל מתכתית. אמא של אורי הריחה סכנה. "אפשר לאהוב גם
כשכואב", הוא המשיך, מסביר. "ככה זה בעולם של הגדולים, ככה זה
גם בעולם של הילדים בביצפר אורנים". אורי רקע ברגלו על דופן
הכסא, מזעיף  גבות בהירות. "כן. אני אוהב את ביצפר", אורי הודה
לבסוף, וחייך בחצי השפה.  

עמדתי במטבח ביתה של אמא של אורי, רשולת גפיים לצד קערת הסלט
הריקה, ושתקתי. כף המתכת החליקה לעבר הרצפה. צליל החיכוך נשמע
כמו השליש בגן הסמוך. חשתי נבוכה, כאילו הרמתי מהמדרכה פתק
שלא-לי, וגיליתי שמות מוכרים ואינטימיות. כמו התלבטתי, קפוצת
אגרופים, לא יודעת למי להשיב את הפתק הזה הקמוט, האם להשליך
אותו לתרמיל או להותירו היכן שהיה. כמו מתוך הרגל, אמרתי לו,
לאורי שהמשיך להביט בי, ממאן לזוז למרות הפצרות אחותו, כמו
ממתין לתגובה, באופן כמעט חומל; אמרתי לו שילך לאכול צהריים,
ושאחר כך אגלה לו, איך אחי שלי שהיה בגילו התמודד עם הילדים
האלו, שלא הבינו; אמרתי לו שזה יצליח, אמרתי לו שאני מבטיחה.

שעה לאחר מכן, כששבע, ביקשתי ממנו לצחוק להם בפנים. לצחוק,
להתגלגל, בקול רם, מבלי משים, בלי לחשוב מי מביט בו, או עד כמה
המבט הזה מאיים. אמרתי לו שגם אם יתגרו בו יותר, שיצחק. שיפלבל
את האישונים הכחולים שלו, שידמע מבלי לנגב בגב כף היד, גם אם
הדמעות יצרבו. שיצחק, שירקע ברגליו ויקרא לאדמה שתגהר צחוק
מתגלגל, לא שתבלע, שתגהר. הם לא יבינו את הבדיחה וילכו. אולי
יתגרו בו יותר,כך אמרתי, אבל לבסוף ילכו. הוספתי שהוא ילד
נבון, ושלא יפסיק לצחוק גם כשיפנה את גבו אליהם.

הוא לא המתין שאסיים, אורי, ואמר לי שלחבר שלו היה דוד צנחן.
"הוא פתח את המצנח בשמיים, כשדחפו אותו למטה, והמצנח לא נפתח.
הוא נסק והתרסק ומאז הוא לא היה יותר". הוא לא היה יותר, כך
הוא אמר. כששאלתי אם החבר שלו עצוב מאז, אורי הישיר שוב את
המבט הכחול החומל הזה, כמו מאוכזב ממני, שאינני מבינה. הוא פער
פה מלא שיני חלב, שמן ניגר בזווית שפתו, ופצח בדבריו. אורי אמר
לי שלפעמים הוא צוחק, כשהוא נזכר בדוד ההוא, הצנחן, אבל שלצחוק
זה גם סוג של זיכרון, ושמותר לזכור בכל דרך, העיקר לזכור.

אורי גרר את הכסא במעלה גרם המדרגות, אוחז בידי ומוביל אותי
לנישה. כשאחז בידית ופתח את הדלת, ריח סמיך מילא את הנחיריים.
ערימות חולצות ממשובצות שהריחו טחב ועמילן מקופלות היו על
הפרקט. ספרים מפוזרים היו מכל עבר, חלקם פעורים לכל עין. אורי
צעד עקב בצד אגודל, לא מרפה מאחיזתו ולא מדבר. הוא הסיט את הבד
הכהה שתלוי היה על הבורג הזעיר. חשתי בזרם הדם בקצות האצבעות,
משהרפה. כעת נחה ידו על זוג אופניים צבועים כחול מבריק, שהסתיר
מתכת דהויה, מחלידה. מישיר מבט חגיגי, כמו מגלה סוד, אורי משך
בידו השנייה בחבל.  הוא נתלה מהתקרה ונקשר ברישול לפעמון
שמוברג היה לכידון.

תהיתי אם לשאול והחלטתי לפענח את המבט הנרגש של הילד. אורי נשך
את שפתו התחתונה, והמתין בדריכות, כמו רצה לראות מי יפצה פיו
ראשון. לאחר מספר דקות, קרא בקול סופראן חד. נשמתי עמוקות
ונדמה היה לי שהבחנתי בענבל שלו נרעד. "הנה", צעק, "אף פעם לא
שמעת אופניים צוחקים? ככה, צוחקים, ככה, גם כשכואב, גם כשאי
אפשר לברוח. גם כשהקשר נפרם, גם כשהגלגלים פנצ'ר, גם". אורי
החל דומע סוכר חום, ולא הפסיק לקרוא, מתגלגל, מתריס כנגד הדממה
שידע החדר הזה, הנישה. אורי צחק ודמע וצחק, טומן את ראשו
בבטני, לא הפסיק לרעוד.

אמא של אורי, נשענה על מפתן הדלת, מביטה באופניים התלויים
בטבעת חבל, בחלודה שצבע הילד ובספרים המצויירים טיסנים. אמא של
אורי עדיין לא מבינה את הבדיחה. "גם לצחוק זה לזכור", הוא
מלמל, לנטול נימה מתנצלת, וזולג. ראשו בחיקי וידיו כמו מנגנות
על קלידים באוויר. "כמו כנפיים", אורי אמר. "כמו אבא". אורי
למד לצנוח. "גם לנסוק זה לזכור", אמר, אישוניו מזוגגים
ואצבעותיו מרפרפות בחלל האוויר, מנסות לפתוח, לפרום, אך לשווא.
אורי מחייך קו.

29/4/06